ינואר 1968.
הצוללת אח”י דקר, שנרכשה על ידי חיל הים הישראלי, עושה את דרכה מנמל פורטסמות’ בריטניה ליעדה – נמל חיפה.
שלוש שנים שהו המשפחות באנגליה, והצי הבריטי אימן 69 חברי צוות בזמן שיפוץ הצוללת במספנות.
ב-9 בינואר יצאה הצוללת אל דרכה האחרונה. מיקומה האחרון, טרם אבד הקשר עמה, דווח ב-24 בינואר בשעה 06:00 בבוקר. החיפושים החלו בבוקר 26 בינואר.
ב-6 במרס הכריז שר הביטחון דאז משה דיין על אובדן הצוללת:
“גילוי הצוללת על קרקע הים אפשרי מבחינה תאורטית, אבל אין לנו אמצעים ומכשירים לבצע זאת בכוחות ישראלים […] אם יהיו בידי צה”ל האמצעים הדרושים לכך, נבחן את האפשרות של עריכת חיפושים כאלה, וכן נמשיך לעקוב אחר כל סימן העלול להצביע על מקום ונסיבות טביעתה של דקר […] נתמיד במשימת חייהם ונחשל את זרועה הימית של ישראל”.
כשנה לאחר טביעתה, התגלה בחאן יונס שברצועת עזה אחד ממצופי החירום של הצוללת. האשמות שונות שהתבררו כשגויות על הטבעה מכוונת, וניתוח ממצאי מיקום המצוף, הובילו לחיפושים במקום הלא נכון.
ההודעה על מציאת המצוף סיפקה לחלק מהמשפחות הקלה, אך רובן יכלו לסגור את המעגל, במובן מסוים לפחות, רק בחודש מאי 1999, עם מציאת שרידי הצוללת בקרקעית הים על ידי חברת “נאוטיקוס” האמריקאית – במרחק 485 קילומטרים מיעדה בנמל חיפה.
אל ששת הימים הראשונים בדרך חזרה הביתה הצטרף כתב “קול ישראל”, ערן שורר, ששהה עם חיילי הצוללת כחבר צוות מן המניין.
שורר ראיין את החיילים, הקליט אותם, וירד מדקר בגיברלטר ב-15 בינואר, כאשר עגנה הצוללת לתדלוק, עם תיעוד נדיר – הקלטה בת שעה שמרכזת שיחות אשר היוו עדות להווי המיוחד בצוללת.
ההקלטה הזו, שנחשפה כעת לראשונה ב”כאן חדשות”, נעלמה עם השנים והגיעה לאחרונה לידיו של ערן סיקורל, כתב ומגיש בכאן רשת ב’, שדודו, יוסף (ג’ו) להב-סיקורל, היה בין חללי הצוללת.