טקס יום הזיכרון לשואה בכנסת – “לכל איש יש שם”, נערך לפני הצהריים (חמישי) בטרקלין שאגאל בכנסת בסימן ’70 שנה למדינת ישראל – ניצולי השואה מעצבים זיכרון ובונים מדינה’.
הטקס נפתח בהדלקת 6 נרות זיכרון במנורת ‘השישה’ לזכר ששת מיליון היהודים שנרצחו בשואה על ידי ששה נציגים: ניצולת השואה רחל זיני מלווה בנכדה גבריאל, ניצול השואה חיים נוי מלווה בקרוב משפחתו חבר הכנסת אלעזר שטרן, ניצולת השואה סוזי קסטנר מלווה בבתה חברת הכנסת מרב מיכאלי, ניצול השואה אהרן פצ’רקובסקי מלווה בנכדו כפיר, ראש הטקס בכנסת תנ”צ מירי יכין מלווה באחיה חיים מאיר, בגיסה אנג’לו גבריאל יכין ונכדתה גלי קרקובסקי, וניצול השואה מרסל לוי מלווה בקרוב משפחתו חבר הכנסת אברהם דיכטר.
לאחר אמירת מזמור תהלים, קדיש ותפילת “א-ל מלא רחמים” פתח מ”מ נשיא המדינה, יו”ר הכנסת, יולי (יואל) אדלשטיין את מעמד קריאת שמות הנספים וציין כי בכנסת ישראל זו השנה ה-29 שמתקיים בה הטקס “לכל איש יש שם”, ביוזמתו של יושב-ראש הכנסת ה-12 דב שילנסקי.
“דב היה בעצמו ניצול שואה”, אמר אדלשטיין, “והוא ראה לנכון לייסד טקס זה כי אין מעשה אנושי מקריאת שם ‘וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו’ נאמר על האדם בבריאת העולם. שמו של האדם הוא אשר מחיה אותו והקורא בשם אומר הנה יש כאן אדם והוא חשוב בעינינו. כל נספי השואה חשובים בעינינו וכולן יקרים לנו”.
יו”ר הכנסת הקריא את שמות בני משפחתו ולאחר מכן עלה ראש הממשלה ח”כ בנימין נתניהו וסיפר על חמיו שמואל בן ארצי, שנולד בשם שמואל הון בבילגוריי שבפולין, היה חניך של ישיבת נובהרדוק ועלה לארץ טרם פרוץ המלחמה.
ראש הממשלה הזכיר את שמות בני משפחתו של בן ארצי שהוכחדו בשואה ואת חניכי ישיבת נובהרדוק שרבים מהם נספו בזוועות השואה.
בהמשך עלו אל הדוכן להקראת שמות נספי השואה, נשיאת בית המשפט העליון, אסתר חיות, השרים: ישראל כץ, יובל שטייניץ, יואב גלנט, אופיר אקוניס, זאב אלקין, והשר איוב קרא. חברי הכנסת: יו”ר האופוזיציה, יצחק הרצוג, שלי יחימוביץ’, נחמן שי, רחל עזריה, עודד פורר, שולי מועלם רפאלי, יהודה גליק, יעל כהן פארן, פנינה תמנו שאטה. ראש עיריית ירושלים, ניר ברקת ויו”ר הנהלת ” יד ושם”, אבנר שליו.
דברי ראש הממשלה בנימין נתניהו בטקס:
“חמי האהוב, שמואל בן ארצי, אביה של רעייתי שרה, עלה לארץ ישראל כנער צעיר מבִּילְגוֹרַיי, פולין, בשנת 1933. הוא שינה את שמו מ”הון” ל”בן ארצי”, כי אמר שהוא נולד מחדש. הוא בא ארצה כשליח של ישיבת נובהרדוק של תנועת ‘המוסר’, שכמעט כל תלמידיה עלו השמימה בשואה. כאוהב ארץ ישראל בכל נימי נפשו, הוא הפך לחלוץ ועבד בפרדסים 7 שנים. אחר כך הוא נעשה למורה ומחנך גדול, חוקר התנ”ך, סופר ומשורר.
שמואל נהג לשלוח את רוב שכרו למשפחתו שנותרה בבילְגוֹרַיי בפולין, אבל הקשר איתם נותק כליל עם פרוץ המלחמה.
שמואל נתן ביטוי לסערה הגדולה בנפשו ולהבנתו האינטואיטיבית חרף היעדר מידע על גורלם. הוא נתן לזה ביטוי בשיריו הפיוטיים ומרטיטי הלב שזיכו אותו בפרס ק. צטניק לספרות השואה.
אני אקרא אחד משיריו שנכתב ב- 25 במרץ 1942 (“אל ארץ המוריה”):
“אבי –
לא ידעתי מה היה לו.
העודו חי? ואי זה המקום
שם הוא נודד, רדוף ומאוים?
אני כאן לבדי עולה על הר המוריה.
על גבי טען הרבה דורות
שברי עצי שרף נוטפי דווי,
ובעיני ברק אש של אלפי כבשנות
שלא הושלכו לתוכם רבבות רוצחיי
מאכלת שותתת דם ודווי בלבבי.
אלוהים, עשה לי אות!
אל תשלח מלאך ואיל,
אל שופר יתקע שמי!
עקדות אלפים לא השכו חמתך,
גם עולתי היא בכדי –
אלוהים, תן האות!”
•
אבל האות לא ניתן וכל משפחתו של שמואל הושמדה.
אביו, סבה של רעייתי משה הון,
אשתו: אִיטָה הון.
אחותו התאומה והאהובה של שמואל, יהודית הון, בת 24.
עד סוף ימיו, בגיל 97 היה פורץ בבכי כשהזכירו את שמה.
אחיו הקטנים:
מאיר דוב הון, בן 18.
שמעון צבי הון, בן 16.
אריה לֵייבּ הון, בן 13.
ואחותו הקטנה:
פּיסָלֶה הון, בת 10.
כן נספו בני משפחתו המורחבת מהעיירה בִּילְגוֹרַיי:
הדוד אברהם טאוּבֵּר, אשתו, ביתו ובנו.
הדודה רחל טאוּבֵּר ושלושת בניה: אברהם, יעקב ושלמה, נשותיהם וכל ילדיהם.
הדודה הִינְדָה ובעלה יחזקאל.
הדודה הֶנְדֶל, בעלה וילדיהם.
הדודה פָאלֶה ושתי בנותיה.
וכן נספתה כל משפחתו מהעיירה טָארְנוֹגְרוֹד:
דודתו מָאטֶל קֶנִיגְשֶטֶיין, בנה הִילל בן יחזקאל ובתה הבכורה והדוד – מנדל הון, אשתו ושני ילדיהם.
יהי זכרם וזכרם של כל תלמידי ישיבות המוסר נצור בלב עמנו. יהי זכרם ברוך”.