הדלקת הנרות המוזרה של הגבאי ר’ מוטל • סיפור מצמרר ליום השואה
המתפללים שפקדו את בית הכנסת התבוננו בשמש המדליק את נר החנוכה בעיניים תמהות: מדוע הוא מדליק את הנרות בצורה הזו?
הגבאי, ר’ מוטל, טפטף את נרות השעווה שבידו לתוך בזיכים קטנים, ולאחר שאלו התמלאו בשעווה, תחב בנוזל שהתהווה פתילה שאותה הדליק.
איזו דרך משונה להדליק נרות חנוכה, אמרו לעצמם באי בית הכנסת. זה לא רק מסורבל ולא נח, אלא גם לא דולק בצורה נאה.
לא כולם, צריך לומר, היו שותפים לפליאה זו. המתפללים הקבועים והוותיקים ידעו שזה הוא מנהגו של ר’ מוטל מימים ימימה וכבר לא תהו בינם לבין עצמם, אך המתפללים החדשים, נדהמו בכל שנה מחדש.
חלק מן החדשים נוהגים היו לפנות למתפללים הקבועים ולהתעניין על פשרו של מנהג משונה זה, אך גם הידענים בבית הכנסת יכלו לספר רק כי ר’ מוטל הוא ניצול שואה, וההדלקה בצורה הזו קשורה איכשהו לאותם תקופה אפילה שעברה על העם היהודי.
התשובה הזו לא הייתה משביעת רצון.
האם ככה הדליק ר’ מוטל נרות בזמן השואה? למה שהוא יעשה את זה? מה ההיגיון בזה?
אבל כדרכם של אירועים חולפים, גם חג החנוכה הסתיים לו בכל שנה, והאנשים שטרודים הם בענייניהם לא התפנו להתחקות אחר מנהג מוזר של גבאי בית הכנסת. מה עוד שהמנהג הזה נמשך כל כך הרבה שנים, עד שנדמה היה כי אין בו כבר כל חידוש.
•
אלא ששנה אחת, הופרעה מלאכתו של ר’ מוטל על ידי כגן הגביר. כגן (שמו הפרטי היה אבנר, אבל מי ידע) היה תושב חדש, שרכש וילה יוקרתית בשכונה, והשמועות אמרו כי הונו נאמד במאות מיליוני דולרים. כגן, שהיה יהודי דתי, חפץ שגם בית הכנסת שבו הוא מתפלל יתאים למעמדו, ועל כן החליף את הריהוט על חשבונו, רכש תאורה חדשה, ואפילו את המזגנים שיפץ וסידר.
כשהגיע חג החנוכה, בא כגן לבית הכנסת כשבידו מנורת כסף גבוהה, השווה מן הסתם עשרות אלפי שקלים, ואמר לגבאי: הנה חנוכייה נורמלית, עם כוסיות גדולות בעיצוב מרשים. לא תצטרכו להדליק בכוסיות הקטנות והישנות שלכם.
ר’ מוטל לא יכל לסרב לנדבתו של כגן העשיר, אבל אמר: בחנוכייה החדשה אנו נדליק בכל בוקר. את ההדלקה הקבועה לפני ערבית, אנו נמשיך להדליק בכוסיות הקטנות ובשיטה הישנה.
כגן המופתע התעניין אצל המתפללים הוותיקים של בית הכנסת מה היא השיטה הישנה, והופתע לשמוע על מנהגו המוזר, בלשון המעטה, של הגבאי הקשיש.
הוא התקשה לקבל את אדישותם של מתפללי בית הכנסת, ניסה לשכנע ולהתווכח לשווא, עד שהודיע באופן שאינו משתמע לשני פנים לר’ מוטל, כי אם לא יקבל את חנוכייתו החדשה גם להדלקה המרכזית, ייאלץ לעזוב את בית הכנסת ולמצוא לו מקום תפילה אחר.
כגן היה משוכנע כי ר’ מוטל העקשן יגרש אותו לכל הרוחות, אך הלה הפתיע אותו, ובדמעות בעיניו, אמר: בית הכנסת לא צריך להפסיד בגללי. אני אספר לך את הסיבה שבגללה אני מדליק בצורה הזו.
•
וכה סיפר ר’ מוטל.
כאשר שהו הוא וחבריו במחנות העבודה הגרמניים, שהפכו במהירות למחנות ההשמדה, קשה היה מאד לקיים מצוות. מהיכן יביאו האומללים כלי קודש כמו טלית, תפילין, יין לקידוש, מצות, סוכה?
אבל למרות הכל, ניסו ר’ מוטל וחבריו לשמור את המצוות גם בשעות בהן נראה היה הדבר כבלתי אפשרי. סיפורים על מסירות נפש של אנשים כמו ר’ מוטל ממלאים את ימי קורות עמינו באותיות של אש החקוקות בליבו הקולקטיבי של העם היהודי.
מכל מקום, כשהתקרב חג החנוכה ניסתה קבוצת היהודים לחשוב כיצד יוכלו להשיג שמן זית או כל חומר בעירה אחר כדי לקיים את המצווה, בהדלקת נר אחד לכל הפחות מידי יום.
אלא שכל רעיון אל עלה בראשם.
באחד הימים, מוטל שתפקידו היה לנקות את משרדי המפקדה, שמע צרחות מסמרות שיער מהחדר הסמוך לחדרו של מפקד המחנה. לא היתה זו הפעם הראשונה שזעקות מעין אלו הגיעו לאזניו. הנאצים היו נוהגים לענות את היהודים ששהו במחנה בדרכים שונות, וקולות של אנשים מעונים לא היו דבר חדש. אלא שבאותו יום נדרש ר’ מוטל על ידי שוטר האס-אס לנקות את החדר לאחר שחקירת אחד היהודים שנתפס על דבר של מה בכך – הסתיימה.
כשנכנס מוטל לחדר הופתע לגלות פרורים בצבעים שונים על הריצפה. הוא הרים אחד מהם בזהירות וניסה להריח אותו: זו היתה שעווה. מוטל הבין מהר מאד מה אירע פה. הנאצים היו מענים את קרבנותיהם בהנאה סדיסטית כשהם מטפטפים שעווה רותחת על גופם.
ליבו של מוטל התמלא עצב וחמלה על היהודי המסכן שעבר את מסכם העינויים של הקלגסים הגרמנים, אך בליבו עלתה מחשבה חדשה: אולי ניתן להשתמש בפירורי השעווה הללו לצורך הדלקת נר החנוכה? וממחשבה למעשה. הוא אסף את כל הפירורים הרבים שהתייבשו על הריצפה, ושמר אותם בכיסו.
בימים הקרובים חילק אותם לשמונה מנות קטנות, אותם הדליק לדקות ספורות בכל ליל חג של חנוכה.
בכל שנה, כאשר אני מטפטף את טיפות השעווה לתוך הכוסיות הקטנות, ומדליק אותן כנר חנוכה, אני נזכר בטיפות הרותחות שייסרו את גופותיהם של היהודים במחנות הריכוז, ואת המצווה שקיימנו אנו בכלי עינוי זה. זו הסיבה שאני מקפיד על הדלקה בצורה הזו מידי שנה, סיים ר’ מוטל את סיפורו.
כגן הגביר הקשיב ללא אומר לדבריו של הגבאי. הוא חיבק את ר’ מוטל, והבטיח שלא יספר את הסיפור הזה, אלא לאחר פטירתו של השמש הצדיק.
• פורסם בשיתוף אתר ‘איגוד בתי הכנסת’.
תגובות
אין תגובות