נתניהו לאיראן: “אל תעמידו במבחן את נחישות ישראל” • הנאום המלא

בכיכר גטו ורשה במוזיאון ‘יד ושם’ בירושלים נפתחו הערב (רביעי) אירועי יום הזיכרון לשואה תשע”ח בעצרת הממלכתית במעמד נשיא המדינה ראובן (רובי) ריבלין, ראש הממשלה בנימין נתניהו, וניצולי שואה מהארץ ומהעולם.

השנה מתקיים יום השואה בסימן 70 שנה למדינת ישראל – ‘ניצולי השואה מעצבים זיכרון ובונים מדינה’.

את דבר הניצולים נשאה שורדת השואה ציפורה נהיר.

כבכל שנה מדליקים שישה ניצולי שואה משואות לזכר ששת מיליון היהודים שנרצחו בשואה.

ראש הממשלה בנימין נתניהו אמר בטקס:

“אירועי הימים האחרונים מלמדים, שהעמידה מול הרשע והתוקפנות היא שליחות שמוטלת על כל דור. אין דור שפטור ממשימה זו, ואבוי לדור שמתחמק ממנה. ראינו את צלב הקרס שהניפו הפורעים ליד גדרות עזה. ראינו את הילדים הסורים שנטבחו בנשק כימי. לבנו נקרע ממראות הזוועה.

לקח אחד גדול מלווה אותנו מאז השואה – רוע רצחני שלא מתייצבים נגדו מתפשט במהירות, ובהדרגה הוא מאיים על האנושות כולה. זה היה המסר העיקרי שלי בוועידת הביטחון העולמית במינכן לפני חודשיים. באתי כראש ממשלת ישראל למינכן, מתוך מודעות לאירועים הקשים שהתחוללו בעיר הזאת. במינכן החל הצורר הנאצי להפיץ את תורת הגזע האיומה שלו.

במינכן חתמו מנהיגי העולם החופשי לפני 80 שנה על הסכם פייסני עם התוקפן. הם ביקשו למנוע מלחמה – אבל הוויתורים שלהם רק קרבו אותה, העצימו את נזקיה והביאו לכיבושה של כל אירופה. חוסר הנכונות של מעצמות המערב להתייצב מול משטר העריצות, חוסר הנכונות שלהן לשלם את מחיר בלימת התוקפנות בשלב מוקדם – הביאו לכך שהאנושות שילמה בהמשך מחיר יקר בהרבה, 60 מיליון בני-אדם שנספו במלחמת העולם השנייה, ובתוכם ששת המיליונים בני עמנו.

משעה שיש לנו מדינה עצמאית, ישראל לעולם לא תנהג בדרך שגויה זו. אנו בולמים את התוקפנות באיבה. אלו אינן מילים ריקות. אנו מגבים אותן במעשים. ניתן לסכם את המדיניות שלנו בשלוש מילים: תקיפות מול תוקפנות. תקיפות בהגנה, תקיפות בהרתעה, תקיפות בהתקפה – תקיפות מול כל מי שמאיים להשמידנו. כי גם היום משטר קיצוני מאיים עלינו, מאיים על שלום העולם. המשטר הזה מצהיר במפורש שבכוונתו להשמיד אותנו – את מדינת היהודים.

יש מי שמשלה את עצמו – כפי שארע במינכן, ב-1938 – שההסכם שנחתם עם המשטר האיראני, המשטר הרצחני הזה, יעצור את תוקפנותו. אבל לאורך ההיסטוריה ראינו שוב ושוב כיצד הסכמים עם משטרים כאלה לא היו שווים את הנייר שהם כתובים עליו. כך קרה עם הסכם מינכן, וכך קורה היום עם הסכם הגרעין. חתימת ההסכם עם איראן לא רק שלא הפחיתה את תוקפנותה; היא הגבירה אותה. ההסכם מתעלם ממאמציה של איראן לפתח תעשיית חורבן של טילים בליסטיים, והוא מאפשר לה להעשיר בהמשך כמויות עצומות של אורניום לארסנל שלם של פצצות אטום. עוד קודם לכן, ההסכם שחרר את המשטר האיראני מכבליו – ומאז הוא טורף מדינה אחר מדינה, בדומה למה שקרה באירופה בשנות ה-30.

יש לי מסר לשליטי איראן – אל תעמידו במבחן את נחישותה של מדינת ישראל. יש לי גם מסר לעם האיראני – לא ישראל היא האויב שלכם, אלא משטר העריצות שמדכא אתכם. כשהמשטר הזה ייעלם מן העולם, והוא ייעלם בסופו של דבר, שני עמינו העתיקים – היהודים והפרסים – יוכלו שוב לחיות בשיתוף פעולה ובאחווה.

מכובדיי, איננו מעלימים עין מן הסכנות, ובו בזמן איננו נבהלים מפניהן. בזמן השואה היינו חסרי ישע, חסרי מגן וחסרי קול. למען האמת, קולנו לא נשמע בכלל. היום יש לנו מדינה חזקה, צבא חזק, וקולנו נשמע בין העמים. לא פעם הוא נשמע בראש העמים. כי הכל יודעים שמדינת ישראל היא הדמוקרטיה האמיתית היחידה במזרח התיכון. פעם אחר פעם אנחנו מתייצבים בחזית המערכה נגד הטרור, נגד העריצות, בעד החירות.

החירות היא אוצר נפלא של האדם. שורשיה מעוגנים במקום הזה, באמונה היהודית שכל בני-האדם נבראו בצלם אלוהים. לא ניתן לכבות את להבת החיים של עמנו ומדינתנו; את להבת החירות, שיותר ויותר מדינות בעולם שואבות ממנה השראה. ואני מבקש לומר שאנו מצדנו שואבים השראה אין-קץ מכם, מדליקי המשואות.

אתמול קיימנו אתכם, רעייתי ואני מפגש מרגש ביותר. האזנו בהשתאות לסיפורים על מדורי הגיהינום שעברתם – אימת המוות, הרעב והקור, עבודת הפרך, ומעל לכל – הפרידה הנוראה מהורים, מאחים ומאחיות שנשלחו למשרפות. סיפרתם לנו על הסלקציות המחרידות של מנגלה – מי לימין ומי לשמאל, מי לחיים ומי לכיליון – כשברקע מיתמר עשן הארובות. חייכם היו תלויים בחוט השערה, הם היו תלויים בכוחות עליונים ומופלאים שגיליתם בתוככם, בזכותם הצלחתם לשרוד.

מרים לפיד נעקרה מביתה בהולנד, והושלכה אל התופת בברגן-בלזן. לימים שרת בנה רן כטייס מסוקים בצה”ל. רן נהרג בתאונה אווירת טראגית – ובנו, נכדה של מרים, ממשיך בדרכו כטייס בחיל האוויר. שמואל בוגלר היה כלוא באושוויץ ובמחנות נוספים. גם לאחר המלחמה הקיפו אותו גדרות תיל, במחנה עצורים בקפריסין ובמחנה שבויים בירדן, אחרי שלחם בגוש עציון. שמואל נחלץ מכל הגדרות, הוא נחלץ מכל המצרים, והיה קצין בכיר במשטרת ישראל.

גם הסיפורים של יששכר דב גולדשטיין, ראול טייטלבאום, אבא נאור ותאה פרידמן, מעוררים השראה ותעצומות נפש. רעייתי אמרה לכם אתמול, שורדי השואה: “כולכם הייתם ילדים גיבורים עם רצון-חיים מופלא”. ומה שחשוב בעיניי לא פחות, הוא שהרוח האיתנה שלכם עוברת הלאה, לבנים ולבנות, לנכדים ולנינים, שמעמיקים שורשים באדמת המולדת.

יקירינו מדליקי המשואות, אתם מייצגים את הסיפור הנשגב של עם ישראל, את הלפיד שאינו כבה. זקפנו קומה מן האפר, ובכוחות משותפים בנינו מדינה לתפארת – חזקה, מתקדמת, משגשגת. מי כמוכם מרגיש שכל יום במדינה הפורחת שלנו הוא נס אמיתי. כך אמרתם לנו: “שום דבר אינו מובן מאליו”. אמרתם לנו: “אנחנו מאושרים לחיות בישראל”. ולכן אני רוצה לומר לכם במקום הזה, בזמן הזה, בליל יום הזיכרון לשואה ולגבורה, כשאני מביט בכם, השורדים, ובחיילי צה”ל שלצדכם: אשרינו שאנו זוכים לחיות כבני חורין במדינתנו, אשרינו שאנו זוכים להגן על עצמנו בכוחות עצמנו.

הנקמה על מוראות השואה היא התקומה – תקומת עמנו, תקומת ביתנו, תקומת מדינתנו, שבעזרת השם, ובעזרה האמונה והנחישות, יעמדו לעולמי עד. מה שנוסך בנו את האמונה, ומה שנותן לנו את התקווה, זוהי הגבורה – הגבורה של השורדים, הגבורה של המורדים בגטאות ובמחנות, שלנגד עיניהם עמדו קיומו וכבודו של העם היהודי. ולנו ניתנת הזכות לממש את חלומם כאן, בארץ ציון ובירושלים, בישראל שחוגגת 70 שנות עצמאות.

יהי זכרם של קדושינו הנספים, אחינו ואחיותינו, נצור וצרור בזיכרון עמנו לנצח נצחים”.

נשיא המדינה ראובן (רובי) ריבלין אמר בנאומו בעצרת: “לפני מספר חודשים פנתה מכרה, בת הדור השני, למוזיאון באושוויץ כדי לברר פרטים על קורות אביה, ניצול המחנה. את המסע אל אושוויץ-בירקנאו, את מה שקרה במחנה ואחריו, היא מכירה בעל פה מילדות. היא יודעת לספר על הרעב ועל הסבא הלוחם שמת מרעב בגטו, על האקציה. על האחיות הקטנות של אביה שנקרעו בוקר אחד מאמן, לתמיד.

”על שקשוק הקרונות ועל אלה שקפאו למוות בקרון הרכבת הפתוח. על עשן המשרפות, הסלקציה והמספר על היד. על אבא שלה, ילד שנשאר לבד. אבל היא רצתה לדעת עוד. היא רצתה לדעת מה נשאר מאבא שלה שם, במחנה ההוא, וכך נכתב לה: ‘במענה למכתבך, המספר 7021B מתייחס לאסיר גבר, שם – לא ידוע. הגיע לאושוויץ ב-16 באוגוסט 1944 מגטו לודז’. רישום אחרון: 13 בינואר 1945. אין אינפורמציה נוספת.’ כך נמסר לה.

“תשובה תמציתית שאומרת הכול, ‘אין אינפורמציה נוספת’. ברגע אחד, הצטמצם אביה, האהוב מכל, מאיר קוטס יבדל לחיים ארוכים, ל’שם לא ידוע’, למספר.

”ברגע אחד, ביעילות הנאצית מקפיאת הדם הצטמצמו האהבות, הזיכרונות, החלומות, הפחדים והכאבים, חיים שלמים של סבים וסבתות, אימהות ואבות, ילדים ופעוטות – למספר. מי שהושמד מיד עם הגעתו לאושוויץ, אפילו מספר לא קיבל, לא נותר ממנו זכר, לא שם ולא רשומה”.

הנשיא סיפר על השתתפותו מחר במצעד החיים, שם יוביל את הצעדה עם ראשי זרועות הביטחון. ”עם בוקר, במלאת שבעים וחמש שנים למרד גטו ורשה ושבעים שנים לתקומת מדינת ישראל אצא לפולין, יחד עם ראשי מערכת הביטחון והמשלחת הישראלית, ל’מצעד החיים’.

”שם, על אדמת אירופה, על אפרם של אחינו ואחיותינו, נאמר בצורה פשוטה: יש שואה, ויש מכחישי ומשכיחי שואה, וההבדל בין אלה לאלה הוא האמת. אזרחי פולין, כמו גם אזרחי צרפת, ברית המועצות ומדינות נוספות, נהרגו ונרצחו על ידי גרמניה הנאצית במלחמה אכזרית, במלחמת העולם השנייה. אנחנו, היהודים, נשחטנו בשואה. שואה שתכליתה הייתה למחוק את העם היהודי מעל פני האדמה.

”שואה שהתחוללה לא רק במחנות הריכוז וההשמדה אלא בבורות ההריגה, בגטאות ובפוגרומים. שואה שכללה טבח ורצח ומוות בעינויים של מיליון וחצי ילדים ותינוקות, שכל חטאם היה שנולדו יהודים.

”הזיכרון שלנו, בני העם היהודי, הוא היפוכה של הבהילות הנאצית. כל שעשה לנו עמלק נחרת בזיכרוננו, זיכרונו של עם עתיק. נחרתו בזיכרוננו גם אלה שסייעו לעמלק, אלה שעמדו מן הצד, אלה שראו את הארובות העשנות, אלה ששמעו את זעקותינו ולא נקפו אצבע. נחרתו בזיכרוננו אלה שרצחו וירשו. נחרתו בזיכרוננו אלה שחשבו אחרי המלחמה שדם יהודי הוא זול, הוא הפקר, וטבחו ורצחו ביהודים ששבו לביתם.

”לא נשקוט עד שנדע מה עלה בגורל אחינו ואחיותינו. לא ננוח, עד שנבטיח שלכול אישה ואיש, ילד וילדה יש שם. לעולם לא ניתן יד למתכחשים לאמת או למנסים להשכיח אותה. לא מצד בודדים או ארגונים, לא מצד ראשי מפלגות וגם לא מצד ראשי מדינות.

”גרמניה לא קנתה את סליחתם של היהודים, כפי שאף אומה לא תוכל לחוקק את שכחתם. העם היהודי לעולם יישא את דגל המאבק באנטישמיות ובגזענות. שום אינטרס פוליטי, מדיני או כלכלי לא יגרום לנו להעלים עין מהן, לא באירופה ולא בשום מקום אחר.

”איננו מצפים לצדק באירופה, צדק שיתקן את העבר. צדק לא יוכל לצמוח מהאדמה עליה נשרפו חיים אחינו ואחיותינו. אנו כן מצפים למצוא במדינות אירופה שותפות אמת, שיחד איתן נשקיע בחינוך, במכוני מחקר, נעסוק בהנצחה ובזיכרון, נלמד מה היה ונבטיח – שלעולם לא עוד.

”איננו מצפים ממדינות אירופה להעביר לדור הצעיר את תחושת האשמה, אנו כן מצפים ודורשים שהן יעבירו לו את לפיד הזיכרון והאחריות. אלה הנכונים להישיר מבט אמיץ אל עברם, להתמודד באומץ עם האנטישמיות והגזענות הממשיכות להרים את ראשן גם היום, ימצאו בנו בני ברית, שותפים נחושים בסלילת הדרך המובילה מן הזיכרון אל העתיד”.

הנשיא ריבלין פנה בנאומו אל ניצולי ושורדי השואה: ”השנה אנו מציינים שבעים שנים למדינת ישראל. מי כמותכם יודע שמדינת ישראל איננה פיצוי על השואה. שואת העם היהודי איימה בצורה המוחשית ביותר על החזון העתיק שלנו, בן אלפיים שנים, לשיבת ציון וירושלים. הפתרון הסופי ביקש להביא את הקץ על החלום הלאומי שלנו, וככזה, יצר את הדחיפות לכונן את עצמאות ישראל.

”העם היהודי הקים את מדינת ישראל ברגעי החולשה האיומים ביותר שלו לאחר ששליש ממנו הושמד, כשהוא שותת דם, מוכה וחבול. קרוב לחמישים אחוזים מבין הלוחמים במלחמת השחרור היו ניצולי שואה. בגבורת הניצולים הלוחמים ובדמם גילו אויבינו כי דמנו לא הפקר, כי יש מחיר לפגיעה בחיי יהודים. תקומת מדינת ישראל ועוצמתה שינו לנצח את מאזן האימה של הקיום היהודי. הם יודעים, אנטישמים ושונאי ישראל, בכל מקום בו הם חורשים רעתנו, כי הימים ההם עברו.

”האנטישמיות לא תיעלם ולא נעלמה, שנאת ישראל לא השתנתה, אבל אנחנו השתנינו. המציאות השתנתה כי אנחנו השתנינו. אנחנו חזקים ובטוחים. אנחנו נלחמנו לצאת מעבדות לחירות. להשתחרר מאימת הכיליון להמשכיות, לבניה וליצירה.

”יקירי, ניצולי ושורדי השואה, אתם יצרתם את הנס הזה. ברוח האדירה שלכם בניתם וביססתם את הבית הזה – את צה”ל, המוסד וגופי הביטחון, את עולם המשפט, את ההתיישבות. שיקמתם מהריסותיו את עולם התורה, את הישיבות והחצרות החסידיות. פיתחתם את הכלכלה והתעשייה הישראליות, בניתם בית, נטעתם עץ, הבאתם ילדים לעולם וגידלתם אותם להיות גאים, זקופי קומה, שוחרי חיים ואוהבי אדם. המורשת שלכם היא מורשת של תקומה, של גאווה, של תקווה, של חיים בצד הזיכרון ולא בצלו, ולמורשת הזאת אנחנו נמשיך לחנך את בנותינו ובנינו.

”מחר נצעד, נוער מרחבי העולם, ראשי קהילות יהודיות, ראשי מערכות הביטחון, כשלפנינו תלכו אתם כעמוד האש לפני המחנה. לא נצעד שם מאושוויץ לבירקנאו. נצעד, כפי שצעדתם אתם, מהמוות אל החיים. נצעד, כפי שלימדתם אתם, מהשואה אל התקומה.

“במלאת שבעים שנה למדינת ישראל אנחנו מתפללים שנדע לנהוג באותה מחויבות, באותה גדלות נפש, מתוך אותם ערכים של גאווה לאומית ואהבת אדם, שנגלה את אותה מנהיגות בה דבקתם אתם, שנמשיך במלאכת בניין האומה והארץ למען הדורות הבאים. תודה על כל מה שעשיתם למעננו, למען מדינת ישראל, למען העם היהודי. ארץ אל תכסי דם אחינו ואחיותינו. יהי זכרם, שמור ונצור בלב העם, מדור לדור”.