נדמה כי אין מתאים יותר מחג הפסח, כדי להביא את סיפורה של קהילת יהודי בנגזי מלוב ששרדה את השואה.
חוקר ההיסטוריה חן מלול מהספרייה הלאומית שבאוניברסיטה העברית, מתאר ברשימה מיוחדת את שרשרת האירועים ואת ההגדה של פסח הייחודית שציירו חיילים יהודים מכוחות הברית שפגשו באחיהם המקומיים.
נאצים בלוב
ערב מלחמת העולם השנייה שלטה איטליה של הרודן מוסוליני בלוב. הקושי לגבש מדיניות קולוניאליסטית תקיפה, והרצון לזכות באהדת גרמניה, הם שהובילו את השלטונות הפשיסטים בלוב לאמץ ולהתאים חלק מחוקי הגזע שחוקקה גרמניה, דרך שורה של צווים וחוקים מגבילים ליהודים.
אין זה פלא שעם פרוץ מלחמת העולם השנייה והחמרת צעדי הרדיפה והדיכוי האנטישמיים, צידדו יותר ויותר מבני יהדות לוב בבעלוֹת הברית במלחמה.
בסוף דצמבר 1942 נכבשה בנגזי בידי הצבא הבריטי בפיקודו של הגנרל מונטגומרי. יהודי בנגזי, ששרדו את אימת המלחמה והשואה, פגשו בחיילים היהודים בצבא הבריטי (רובם חיילים ארץ-ישראלים שהתנדבו לצבא הבריטי), וחודשים ספורים לאחר מכן חל ליל הסדר של 1943.
אז מה עושים חיילים יהודיים המגיעים לקהילה שרק כעת שרדה את התופת הנאצית ומבקשת לחוג את ליל הסדר?
מציירים הגדה של פסח, שהפסוקים שבה, מתברר, שוב, אקטואליים ורלוונטיים בכל אתר בו מצויים יהודים הנרדפים על ידי הצורר התורן.
הגדה וציוד משרדי
אלא שהדפסת ההגדות הפרוביזריות לא היתה אירוע פשוט. שכן, הגדה דורשת נייר, ומוצר זה אינו נפוץ במיוחד בזמן מלחמה.
מה עושים? הכותבים והעורכים של ההגדה החליטו להחרים טפסי מברקים ומסמכים משרדיים של המושל הכללי של לוב, ועל צידם האחורי הדפיסו במכונת כתיבה את ההגדה, ושכפלו במכונת שכפול.
כך ניתן לראות את ההגדה של פסח כשלצידה כיתובים טכניים באנגלית טכנית.
צילומים: אוסף אבירם פז
ליל הסדר הגיע, ומאות הוזמנו לסעודת החג: מלבד היהודים שבמחנות הגיעו גם חיילים קנדים, אמריקנים, בריטים ואוסטרלים ששירתו באזור.
הרב אפרים אלימלך אורבך, שניהל את הטקס מטעם הצבא הבריטי, סיפר ביומנו על הערב המרגש:
“בדיוק בשמונה ורבע נכנסו לאולם. היה זה מחזה נהדר לראות את כל החיילים, מכל השירותים וכמעט מכל חילות האומות הלוחמות, יושבים מסובים ליד השולחנות. על יד שולחן הקצינים ישבו 45 איש ובהם 12 מבני אמריקה.
כאשר קמתי וניתן אות הפתיחה, הושלך הס באולם הגדול. פתחתי באנגלית וסיימתי בעברית. ברכתי את האורחים והודיתי למארחים, דיברתי על חג החרות, על השמדת ישראל בגולה ועל התקוות שהחג הזה מפיח, בעיקר אם זכינו לחוגו במקום שרק לפני שנה גורשו ממנו יהודים וגלו למרחקים וסיימתי בברכה: ‘כשם שזכינו לחוג את חג החירות השנה על חורבותיה של הקיסרות המתגנדרת והמתרברבת, כך נזכה לחוג בשנה הבאה את חג החירות על הריסותיה של מלכות הזדון והרשעה כולנו מכונסים בארץ אבות הנגאלת והנבנית’.”
נחמה פורתא
ההגדה כוללת את הנוסח המסורתי, אך ניתן למצוא בה גם הוספות עדכניות הרלוונטיות אז, ואינן בלתי אקטואליות גם היום.
כך למשל לאחר ‘הא לחמא עניא’ נכתב בהקדמת החיילים:
“גדולים ענוייה וצרותיה של אומת ישראל ורבה גבורתה. בכור של עבדות מצרים צורף ועובד ישראל עד היותו לעם, ובדרך מלאת מכשולים וחתחתים דורך עד היום. בכל דור ודור קמו אויבים לכלותו ודור ההווה עלה ברשעותו על כולם…
נחמה פורתא היתה לנו בימים מרים אלה למראה יהודי לוב שנגאלו. הננו מקווים, כי נהיה בקרוב בין שורות הגואלים את יהודי אירופה נדכאים…
נחתור לקראת מטרתנו בשניים הדוקות ובעקשנות ללא רתיעה והננו בטוחים כי כשם שעם ישראל ידע להקריב את היקר לו על מזבח המולדת – ולהצליח. כך גם אנו החיילים העברים נזכה לראות בסיומו המוצלח של התפקיד הקדוש המוטל עלינו ולחזות בשיבת עם ישראל לארץ תוחלתו. אמן.”
פירמידות ורובים
את מלאכת עדכון ההגדה שהתחילה הקדמת החיילים, המשיכו הציורים הפשוטים שמילאו את ההגדה.
שער ההגדה נושא את המילה חירות המקבלת משמעות מצמררת לאור התקופה כמו גם את הפירמידות במצרים, שבבנייתן שועבדו היהודים לפני 3500 שנים. את החומות מנסים להפיל חיילים יהודים הנושאים רובים ואת סמל מגן דוד היהודי.
מתחת לקטע הידוע, “שפוך חמתך על הגויים”, הוסיפו החיילים ציור של מטוסי קרב המפציצים יעד לא ידוע. יש להניח שיעד זה מסמל את תבוסתן העתידית של גרמניה הנאצית ואיטליה הפשיסטית.
ההגדה מסתיימת בשתי נבואות/ תקוות לעתיד לבוא: ושבו בנים לגבולם, ובשנה הבאה בירושלים הבנויה.
הגדת מינכן
הגדה מצמררת נוספת חוברה על ידי אחד מיושבי מחנה העקורים שבמינכן לאחר תום המלחמה.
היה זה יהודי בשם יוסף דב שינזון שבחר להביא לידי ביטוי בהגדה שחיבר, בעברית ובאידיש, עבור ליל הסדר במחנה העקורים, עם חיתוכי העץ של האמן היהודי-הונגרי ניצול השואה צבי מיקלוש אדלר, שחתם את שמו בהגדה “בן-בנימין”.
החיתוכים כוללים את המאורעות האיומים שחוו המחברים על בשרם וכך ניתן לראות את הצורר הנאצי מחליף את הנוגש המצרי, ואת הרובה המודרני ממיר את שוט העבדים.
גם ההודאה של היהודים בהגדה [לפיכך אנחנו חייבים להודות] מקבלת ביטוי מעשי ומכמיר לב נוכח תמונה של אנייה גדולה שאוספת אליה את ניצולי המחנות.
• תודה לחוקר חן מלול על שיתוף הפעולה והסיוע. התמונות מתוך אוסף אבירם פז.
