סימני שאלה: אנחנו דוחים את השונה?

הסדרה ‘סימני שאלה’ מציפה שוב את הנושא הכאוב של יציאה בשאלה, סוגיא כאובה עבור המגזר החרדי, עבור ההורה החרדי, ועבור החברה החרדית, השומרת תורה ומצוות.

הניסיון המכוון לייצר ממציאות זו של מספר אנשים, שאינם מוכנים להתחבר להוויה הדתית/חרדית, מעין מיני-דרמה – הוא מעוות. להפוך את החברה החרדית לכזו הכופה את דברה על האחר, ככזו הדוחה את השונה – הוא כמעט פשע.

המבט על אותו אב שהופיע בתכנית והחיבוק שהעניק לבנו, האמירה שאני אבא בכל מצב – זהו המבט הנכון על החברה החרדית מול סוגיות אלו.

האם אב חילוני ישמח לראות את ילדיו גונבים או מתמכרים לסמים? ואם יגיב חלילה בתחושת כאב, זה יבטא שהוא דוחה את בנו מלהיות ילדו? אמונתו של חרדי שמאמין בתורת משה שנתנה על-ידי בורא עולם, רואה באתאיסטיות או באי-קיום מצוות ועשיית עברות כדבר מקביל לאי-עשיה נכונה.

אתם באמת רוצים שהוא לא יכאב? אתם באמת מצפים שלא יהיה לו אכפת מהבן שלו, מהדבר הכי קרוב אליו, ממי שהוא הכי אוהב? אז קורה שהוא מגיב בתחושת כאב – נו ואז?

החברה החרדית עסוקה יותר מכל חברה אחרת בניסיון למצות את היכולת שלה, לסייע ולהעניק פתרון לכל נער שלא מוצא עצמו בהווי החברתי הנורמטיבי, לכל מי שנושר מהמסגרת, לכל מי שנכנס למצב סיכון, בכל רמה שהיא.

כמות העמותות שהמגזר החרדי הקים למען מטרות נעלות אלו; כמות השנור שמסוגל האדם החרדי לבצע בכדי שתהיה אפשרות כלכלית להתמודד עם עוד בעיה של מישהו שהוא כלל לא הבן הביולוגי שלו; כמות ההלוואות המדהימה שמגלגלים אנשי מעש עבור הצלחת פרויקטים ייחודים למען נערים אלו – הם דברים בלתי נתפסים.

האם ידעתם כמה מאמצים עושים אנשי חינוך בכדי שנער שלא הולך בדרכי הוריו יצליח לתחזק את הקשר שלו עם משפחתו שויהיה לו טוב יותר? האם ידעתם כמה מאמצים נעשים על ידי המערכת החרדית בכדי שלנער שלא הולך בתלם יהיה טוב?

אם נצביע על בעיות של קשיים נפשיים, על התאבדויות בפועל שהתרחשו לאחרונה בקרב היוצאים בשאלה, נבחין שאלו קרו דווקא בקרב אותם אלו שנעזרו בעמותות חילוניות, אותם שלכאורה העניקו להם את הגיבוי לניתוק הקשר עם ההורים.

האם הנכון הוא לעודד קשר עם המשפחה הביולוגית או שהנכון הוא לרצות להותיר אותו לבדו כאדם בודד? אם נשאל איש מקצוע, האם יהיה מי שיחלוק על ההשפעה הקריטית של הקשר בין הילד למשפחתו הביולוגית?

שאלות אלו ועוד מעצימות את השאלה האמיתית: האם סדרות ורעיונות דומים עושים שקר עם הצופה ומאפשרים לו לראות צבע ודם מול העיניים, כאשר לא בטוח כלל שהאמת היא העולה מהן? האם באמת אפשר ומותר לפרק סוגיות אלו לנגד עיני המצלמה או שנכון עושים מרבית העוסקים במלאכת קודש זו שאינם מוכנים לחשוף את פועלם מול עיני המצלמה המחפשת את הצבעוני והסנסציוני?

האם יסכים איש מקצוע חילוני או עמותה חילונית מקצועית כלשהי לצלם מצבים יחודיים מורכבים נפשית, ולדוש בעניינו של נער שיחסיו עם הוריו בעייתיים?

 הציבור החרדי פתוח היום מאי-פעם לשילוב גם מי שאינו הולך בתלם המוכר בתוך הקהילה, ולהעניק לנפשם הרגישה את המקום הייחודי בו היא חפצה.