זה הופך לריצת מרתון • הטור של סיון רהב מאיר

לכאורה, אין שום מידע חדש. מאז אותו יום חמישי ועד היום לא נשפך הרבה אור על הארגון, המבצעים, המיקום או הדרישות של החוטפים. אבל בעצם, יש המון מידע חדש. על עצמנו.

הנה חלק ממה שנחשף כאן בשבועיים האחרונים:

 מחניכי תנועות הנוער דרך נכבדי העדה הדרוזית, מאדמו”רים ועד קיבוצניקים, החברה הישראלית הפגינה שיא של ערבות הדדית מול החשש לחייהם של הנערים. אבל דווקא הערבות הזו גורמת לשאול, איפה האכפתיות הזאת מתחבאת כל ימות השנה? האם אנחנו מסוגלים להפנות אפילו עשירית מהדאגה והחיבוק האלה לבעיות ולמצוקות אחרות? הרי הרבה יותר משלושה נערים קיפחו את חייהם בשנה האחרונה בתאונות דרכים או כתוצאה מעבריינות נוער.

 ואפרופו ערבות הדדית, נדמה לי שהיא לא מתבטאת דווקא באירועים הגדולים בכיכר רבין או בכותל המערבי, אלא דווקא בשגרת היום־יום, שדוק של עצב נמתח עליה.

יצא לי להיות בשבוע שעבר גם בחנוכת בית חגיגית וגם במסיבת בר מצווה גדולה, של אנשים שלא מכירים אישית את המשפחות. משהו בגרוב של כל אירוע כזה משתנה. בנאומים, בשירים, בסמול־טוק בין האנשים. מי שפותח בדברים את האירוע, תמיד קצת מתנצל בפני הקהל, כאילו לא נעים בכלל לחגוג בימים האלה.

 גם בפרשת השבוע, פרשת “חוקת”, נכתב על אחדות חוצת גבולות שמתגלה בקרב העם. אחרי פטירתו של אהרן הכהן מסופר שבמשך 30 יום מתאבלים עליו יחד “כל בית ישראל”. רש”י מסביר מדוע כל העם חש אבל: “לפי שהיה אהרן רודף שלום ומטיל אהבה בין בעלי מריבה ובין איש לאשתו”. פרשנים רבים התעכבו על הביטוי “רודף שלום”.

איך רדיפה קשורה לשלום? הרי לכאורה אדם שחפץ בשלום הוא אחד שיושב בשקט ולא רב עם אף אחד. אצל אהרן הכהן השלום היה עניין אקטיבי, הוא הלך מאחד לשני וטרח לפייס בין אנשים.

 ובחזרה לאווירת הפיוס והשלום אצלנו: הנהנים המרכזיים מימי הקונצנזוס הזה סביב המבצע הצבאי הם מאיר שטרית, פואד בן־אליעזר, גבי אשכנזי ונוחי דנקנר. הפרשות הפליליות שבהן מעורבים כל הנ”ל היו הופכות בימים כתיקונם לכותרת ראשית ומהדהדת.

הנפגע המרכזי מהעובדה שהחטיפה השתלטה על סדר היום הוא אורי לופוליאנסקי. שש שנות מאסר נגזרו בשבוע שעבר על מייסד “יד שרה” החולה, בהחלטה שכבר הוגדרה על ידי משפטנים בכירים “הזויה”.

לופוליאנסקי מקווה שהעוול יתוקן בערעור לבית המשפט העליון, אבל אולי הנפגע המרכזי אינו הוא עצמו אלא המלחמה בשחיתות. פרשת הולילנד מעתה אינה עוד שם נרדף למאבק עיקש במושחתים, אלא גם סמל לחוסר שיקול דעת.

 יועצי תקשורת רבים פנו למשפחות החטופים בימים אלה. חלקם הציעו להם להתחיל לתקוף את הממשלה. “האינטרס של נתניהו והאינטרס שלכם אינו זהה”, אמרו להם, “תפסיקו להגיד תודה ולהיות כל כך ממלכתיים, אתם צריכים לדאוג לילדים שלכם בלבד”.

אז זהו, שמדובר בעצה שנוגדת את הדי־אן־אי של האנשים האלה. הם לא הופכי שולחנות, בטח לא כשיש חיילים בשטח.

אסטרטגים אחרים הציעו להם מיתוג חילוני יותר, תל־אביבי יותר. “אתם לא צריכים להיות מגזריים, אתם צריכים, כמו גלעד שליט, לשדר שאלה ‘הילדים של כולנו’, לא רק של הציונות הדתית”.

על העצה הזו אמר לי אחד מקרובי המשפחה: “יהדות, לדעתנו, אינה מגזר. לא נוכל לשנות את העובדה שאנחנו אנשים מאמינים. להפך, אנחנו רואים שרבים מתחברים למסר שלנו ושהוא בעצם הכי ישראלי”.

על דבר אחד מסכימים כל היחצ”נים וכל בני המשפחות: הסיפור הולך ויורד מראש סדר היום. עוד מעט המשפחות יצטרכו להתאמץ יותר כדי להשאיר את הנושא בוער בתודעה הציבורית שלנו.

 על הדרך, נחשפו כאן ויכוחי עומק על הזהות הישראלית־יהודית, בעיקר סביב התפילה. האם בין אלפי פרשנים ביטחוניים שלא מחדשים דבר אפשר להביא לתכנית הבוקר גם רב שיאמר תהילים? האם עצם הפנייה לאופציה הרוחנית היא פרימיטיבית, או להפך, היא מגלה בנו עוד קומה?

 ובאותו הקשר, המילים החשובות ביותר של רחלי פרנקל לא נאמרו בעצרת האו”ם אלא בכותל המערבי. בצאתם מפגישה מבית הנשיא יצאו ההורים לכותל, שם ניגשה אליה קבוצת ילדים מבית ספר יסודי. “התפללנו על הילד שלך!” הם אמרו לה בתמימות מתוקה ובביטחון, ורחלי התכופפה אליהם, ליטפה אותם ואמרה: “אני רוצה להגיד לכם משהו, ילדים. אני מאמינה שהם יחזרו, אבל מה שלא יקרה, השם לא עובד אצלנו, טוב? שלא תישברו אם יקרה חס וחלילה משהו אחר, בסדר?”

 “צריך להבדיל בין ריצת 100 מטר לריצת מרתון”, אמר הרב גדעון בנימין ביום שני האחרון, בכנס של ארגון הרבנים “ברקאי”.

הרב בנימין, רב היישוב נוף איילון שבו מתגוררת משפחת פרנקל, סיפר לקהל על ההתמודדות הקהילתית: “רץ של 100 מטר זורק את עצמו בכל הכוח אל המקסימום, ואז, אחרי 15 שניות, יכול לנוח ולהפסיק. רץ מרתון צריך לשמור כוחות למהלך ארוך. אנחנו עוברים עכשיו מריצת 100 מטר לריצת מרתון. צריך לחזור לשגרה, לעבודה, אבל עדיין להישאר עם כל הרגש והעירנות”.

הרב אבי לוי, רב הקהילה של אייל יפרח מאלעד, סיפר על שיחות שלו עם בני הנוער גם בשלוש בבוקר. הרב בנימין סיפר גם הוא על שיחה לילית עם בני הכיתה של נפתלי: “חבר אחד שאל איך זה קרה דווקא לבחור הכי טוב ועדין ולמדן. נער אחר שאל איך אפשר לשבת פה עם עוגיות וקוקה קולה, כשהם נמקים איפשהו. עולות הרבה שאלות על השגחה פרטית, על אמונה, על הרוע בעולם. אלה שאלות שנידונות כבר אלפי שנים בספרי ההגות ביהדות, אבל עכשיו הן מעשיות והכי קרובות אלינו”.

 ודווקא במצב כל כך לא נורמלי התגלו לעינינו אנשים כל כך נורמליים. ויש בזה משהו לא שגרתי. כבר שבועיים אנחנו עם המשפחות ועם כל האלפים שמקיפים אותן, אנשים טובים באמצע הדרך.

הקיטורים הקבועים נגד התקשורת (מתוכניות הריאליטי ועד מהדורות החדשות) כוללים הרי טענה על כך שכמעט תמיד מסקרים על המסך תופעות שליליות ואנשים שליליים. אל המסך מלוהקות לרוב דמויות קצה פרובוקטיביות ובעייתיות. נשאלת השאלה מה היה קורה אם תוכניות המציאות היו בוחרות אנשים חיוביים אל תוך הפורמט, אנשים שנסתכל עליהם כלפי מעלה ולא כלפי מטה.

הם יהיו אלה שיד נעלמה תגיד להם להתחבר יחד, בדינמיקה קבוצתית, לקבל משימות קשות עד בלתי אפשריות, תוך שהמדינה כולה תראה איך הם מתמודדים. במובן מסוים, זה בדיוק מה שקרה כאן.

הסטטוס היהודי:

 “הווה מתלמידיו של אהרן. אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה” (מסכת אבות)

• הטור של סיון רהב מאיר מתפרסם בידיעות אחרונות