היפה נגד העדינה • סופיה רון־מוריה והשבוע הפוליטי

ראש מועצת חכמי התורה של ש”ס הוא הרב שלום כהן, שהמציא את הכינוי מעורר המחלוקת “בית של גויים”, כתחליף לשם מפלגת הבית היהודי. הרב כהן עורר השבוע סערה כשכתב שאסור לבנות ללמוד באקדמיה, כולל במכללות החרדיות.

ש”ס היא מפלגה מרתקת, עדיין, וכמו בסוגיות רבות גם הפעם נכונה האמרה הצרפתית הטובה והמוכרת Cherchez la femme – “חפש את האישה”, כשאתה מבקש לדעת את מניעיו של הגבר – והכוונה היא כמובן לא לתלמידות המכללות, אלא לסכסוך נשות החצר של המפלגה, בתו של מרן ואשתו של היו”ר.

לפני כמה חודשים ביקשו פעילים מקומיים בשכונת הר־נוף בירושלים להחתים את התושבים נגד הכוונה “לבנות מכללה שתסתיר לנו את היער הירוק והיפה”. את בניית המכללה מקדמת עדינה בר-שלום, שלה רשת מכללות חרדיות, וגם קשרים עם קובי כחלון, האח של, האחראי לבנייה והתכנון בעיריית ירושלים. יד מכוונת הפעילה את המתנגדים לבניית המכללה: היד שלא רוצה בהתחזקותה של בר־שלום.

התבטאותו של הרב כהן נגד המכללות החרדיות לא הייתה פליטת פה. האתר ‘כיכר השבת’, שופר המפלגה, פתח מאז דבריו של הרב כהן בקמפיין מתוזמן היטב, ובמהלכו מגלות בנות שלמדו במכללות שהלימודים מסכנים את אמונתן. “המרצים והמרצות גלויי ראש, מדברים במונחים אקדמיים ומשתמשים הרבה במושג ‘מחקר'”, נכתב. “בספריות יש ספרים שספק אם צונזרו, ונרשמת הידרדרות בצניעות שמגיעה עד לגרביים”.

במקביל הודיעה רעייתו של יו”ר ש”ס, יפה דרעי, שאם תתבקש על ידי מועצת חכמי התורה תסגור את המכללות שבניהולה. דרעי נכנסה לתעשיית המכללות החרדיות לבנות רק לאחרונה, עם חזרתו של בעלה למגרש הפוליטי. הוא גם זה שעמד מאחורי מינויו של הרב שלום כהן לראש מועצת חכמי התורה.

בנו של הרב שלום כהן, הרב יעקב כהן, לוחץ מזה זמן להקמת ועדת פיקוח על המכללות החרדיות הספרדיות, וכבר הבנתם מי צפוי לעמוד בראשות הוועדה. הרב יעקב כהן, מספרים בש”ס, בטח אמר לאבא שלו, אוי ואבוי מה הולך במכללות. הרס לבית בישראל. והאב, שאינו מבין גדול בפוליטיקה ובתקשורת, הרים קול צעקה. ההמשך ברור. הרב יעקב כהן יעמוד בראש הוועדה ויחליט איזו מכללה “צנועה” ואיזו לא. מי לחיים ומי לחרם. יפה דרעי בפנים, עדינה בר שלום – שבדרכה לחבור למשה כחלון – בחוץ.

במשפחת יוסף מתלוננים על דרעי, קובלים על גורלם המר, מספרים שיו”ר ש”ס פשוט לא סופר אותם. רק אלי ישי שהודח מכיסאו מגיע לבקר. כך חולפת תהילת עולם.

ועוד משהו קרה בש”ס השבוע, אך משך הרבה פחות תשומת לב. ח”כ אברהם מיכאלי חזר ביום שני לתפקידו כיו”ר הסיעה, משרה שהודח ממנה עם כניסתו של אריה דרעי לתפקיד יו”ר המפלגה. לפני כשלושה שבועות, כשהיה ברור שאריאל אטיאס בדרך החוצה, יצר נסים זאב חזית בסיעת ש”ס. להחזיר את מיכאלי, אמר, מגיע לו. הסיכום היה שכל חבר סיעה שדרעי יציע לו את התפקיד יסרב.

דרעי הציע לשלושה: לדוד אזולאי, ליעקב מרגי וליצחק וקנין. כולם סירבו. השבוע מונה מיכאלי לתפקיד בהודעה בדואר אלקטרוני. הח”כים הפגינו עוצמה.

נסים זאב מקים בסיעה חזית הישרדות. דרעי מחזיק את הקלפים קרוב לחזה: מי יודע איזו רשימה ירצה להביא לקראת הבחירות הבאות. את הרשימה, שיכתיב כמובן ראש מועצת החכמים המתנגד ללימודים אקדמיים לבנות, יחשוף רק ערב הבחירות, כדי שחברי הסיעה לא יתאגדו ולא יתפלגו.

אבל זה לא פשוט. בבחירות לנשיאות דרעי כבר נוכח לדעת שאין לו שליטה על הסיעה, והשכיל לתת לח”כים חופש הצבעה. אם ירצה להחליף את הרשימה בבחירות הבאות הוא עתיד להתנגש בחזית אחידה של חברי הסיעה, והם יגידו: עד כאן. יש מי שילך הביתה, אבל בשאר אל תיגע. לא רק אתה ש”ס. גם נסים זאב הוא המותג, או אמנון כהן שמביא בוחרים מהקהילה הבוכרית שילכו אחריו לכל מקום – לליכוד, לעבודה. ויש בסיעה מי שיציע לבחור את הרשימה בפריימריז.

בינתיים לא את היו”ר, רק את המועמדים לכנסת.

לא מן הנמנע שהמהלך של דרעי במינוי הרב שלום כהן ובגיבוי אמירותיו הוא בחירה אסטרטגית. שמדובר לא רק בניסיון להעביר את הכוח ואת המשאבים מעדינה ליפה. שדרעי בוחר להפוך את ש”ס למפלגה ספרדית חרדית נטו, שפונה לקהל קטן, מגובש ואחיד, בהנחה שאת המאבק מול משה כחלון הוא הפסיד עוד בטרם הוקמה המפלגה המתחרה.

מועדון הפריימריז

לפני כמה חודשים הקים יו”ר הבית היהודי נפתלי בנט ועדת חוקה במפלגתו. בראשותה הוצב הרב דני טרופר, שהכין את המפלגה לפריימריז בקדנציה הקודמת.

תפקיד הוועדה החדשה היה לנסח הצעה לבניית מוסדות המפלגה ולהתמודדות לרשימה לכנסת הבאה. חזקה על כל מנהיג מפלגה שימשוך לכיוון ריכוזי ככל שאפשר, שינסה להגניב מאחורי הדלת תוכנית שמשתלמת מבחינתו. שבועות וחודשים הסתובבו במפלגה ובמערכת הפוליטית שמועות שבנט יבטל את הפריימריז, ימנה ועדה מסדרת וירכיב בעצמו את רשימת חברי הכנסת. משהו במתכונת ישראל ביתנו. בדרך הטבע, השמועות נפלו על קרקע פורייה.

השבוע הוצגה התוכנית לראשי סניפי הבית היהודי שהגיעו לכנסת, ובהם פעילים מוניציפליים רבים.

עם חשיפת התוכנית התברר שלא כצעקתה. יתר על כן, השינויים אינם דרסטיים כלל. ההר הוליד את אותו הדבר, בשינויים קלים. זוהי ההצעה שיביא נפתלי בנט לחברי מרכז המפלגה: המועמדים לכנסת ייבחרו בפריימריז. גם יו”ר המפלגה ייבחר בפריימריז, בבחירות נפרדות, ויפתח את רשימת המפלגה לכנסת. המקום העשירי ישוריין לנציג שייבחר בידי מרכז המפלגה, ועדיין לא ברור אם חבר כנסת מכהן יוכל להתמודד על המשבצת. שאר המועמדים ייבחרו בפריימריז פתוחים, כשבכל חמישייה שני סייגים: הראשון הוא הבטחת ייצוג לאישה (בעשירייה הפותחת יישמרו המקומות הרביעי והשביעי), והשני הוא שליו”ר המפלגה תהיה סמכות להכניס או להזיז מועמד בכל חמישייה (בעשירייה הפותחת מדובר במקומות השני והשישי).

בשיטת הרכבת הרשימה בכנסת הנוכחית הייתה ליו”ר סמכות להצניח מועמד רק למקום השישי, והוא לא השתמש בסמכות זו. כמו כן שוריין מקום לצעיר, ולא שוריין מקום לנציג המרכז, בשונה מהמוצע עכשיו.

המתכונת, אם כן, היא לא שיטת ישראל ביתנו. היא מתכונת הליכוד או העבודה. נכון שסמכותו של יו”ר הרשימה להשחיל מועמד משלו היא חלום של נתניהו, שלא התגשם, אבל אלמלא החשש של חברי מרכז הליכוד שנתניהו יכניס למקום שיוקצה לו גורם עוין דוגמת אהוד ברק, חשש שדני דנון ידע לטפח ולתרגם להתנגדות לשריונים מקיר לקיר, ייתכן שגם בליכוד הדבר היה אפשרי.

אפשר כמובן לראות את החצי הריק של הכוס. לא חצי, בעצם, אלא חמישית: יו”ר הבית היהודי מקבל סמכות למנות מועמד משלו, סמכות שלא שמורה לבנימין נתניהו וליצחק הרצוג. ההנחה הרווחת היא שבנט כיו”ר המפלגה לא ימצה את הסמכות עד תום.

הוא יכול להפעיל שיקול אלקטורלי, אך באותה מידה הוא יכול להפעיל שיקול ציבורי. בנט לא חי במגדל השן. הוא תלוי במידה רבה בדעת הקהל ומחובר בוורידים לרשתות החברתיות. הוא יכניס מועמד לרשימה או יזיז מישהו בפנים רק אם המהלך יתקבל בזירה הציבורית ויביא קולות.

אבל חשוב יותר לראות את 80 האחוזים המלאים בכוס. בהנחה שההצעה תאושר במרכז ללא שינויים או בשינויים קלים – ולפי בדיקות השטח בסיעה ובקרב הפעילים, להצעה מובטח רוב – הבית היהודי מקבע את שיטת הפריימריז.

המפלגה מצטרפת למועדון קטן אבל איכותי של מפלגות דמוקרטיות בכנסת הנוכחית. יש רק שתיים כאלה: הליכוד ומפלגת העבודה. עם כל המגרעות של הפריימריז, המערכת הפוליטית מעמידה נכון לעכשיו רק שתי חלופות לשיטה: שיטת החצרות הנהוגה ביהדות התורה ושיטת השליט היחיד של ישראל ביתנו, יש עתיד וכנראה של המפלגה המתרקמת של משה כחלון. שתי החלופות גרועות.

השאלה האישית

בסיעת תקומה הגיבו על המהלכים בבית היהודי במשיכת כתפיים. ישחקו הנערים לפנינו, אמרו. שהבית היהודי יבחר את נציגיו לכנסת איך שמתחשק להם. ירצו בפריימריז, ירצו בוועדה מסדרת. אנחנו מפלגה נפרדת, וננהל מו”מ על הרכבת רשימה משותפת בבוא העת.

זאת העמדה הרשמית של תקומה. מעשית, יד שמאל מנפנפת ויד ימין משחקת, משקיעה בשטח.

ביום חמישי ביקר שר השיכון אורי אריאל בנתניה, שם נפגש עם ראש העיר מרים פיירברג והשתתף בכנס פעילים יחד עם ח”כ יוני שטבון. מטרת המפגש, סיפר אחד המשתתפים, הייתה להעביר את הפעילים שתמכו בפריימריז בבנט לאורי אריאל, וחלקם אכן יעברו.

מותר לפוליטיקאי להיפגש עם פעילי מפלגה. אפילו רצוי. אבל מי שנפגש עם פעילים מתכנן התמודדות, אם לרשימה ואם על ראשות המפלגה, במקביל לאפשרות של סגירה טכנית עם יו”ר המפלגה על ריצה משותפת. איש חכם לא יניח את כל הביצים בסל אחד.

בכיר בתקומה אמר לי השבוע שאם אורי אריאל יחליט להתמודד מול נפתלי בנט על ראשות המפלגה בגוף הבוחר הנוכחי –כלומר, בקרב 52 אלף מתפקדי המפלגה – אריאל ינצח בגדול. הוא מחובר לאנשי שטח ולראשי מוסדות, הסביר הבכיר, וניצחונו מובטח.

הוא יתמודד? שאלתי. הרי לא כתוב בחוקה שמציע היום דני טרופר שליו”ר המפלגה קוראים נפתלי בנט. אם אורי אריאל ינצח בפריימריז, הוא יוכל לנהל את המפלגה ולמנות לעשירייה הפותחת שני מועמדים לפי בחירתו. הוא יכול, אישר הבכיר, אבל אינו רוצה.

ולמה לא? כי הוא מתנגד עקרונית לפריימריז.

זה נכון. אריאל מתנגד עקרונית לפריימריז, אבל שעות ספורות בטרם ניהלתי את השיחה הגיע למערכת סקר ייחודי שנערך בקרב מתפקדי הבית היהודי בידי מכון ‘מדגם’. הסקר נערך בקרב 520 איש מקרב מתפקדי המפלגה בין 22 ל-24 ביוני.

מהנתונים המעניינים: המתפקדים מרוצים ביותר מתפקוד המפלגה בתחום המדיני (81 אחוזים מרוצים מול כ-15 אחוזים לא מרוצים), מרוצים מאוד מהתפקוד בתחום הכלכלי־חברתי (73 אחוזים מול 19 אחוזים) ומרוצים למדי מהתפקוד בתחום הדת והמדינה (67 אחוזים מול 29 אחוזים).

אבל השאלה המעניינת ביותר היא השאלה האישית. לא נבדקו עמדות הנסקרים באשר לחברי הכנסת, אך כן עלתה השאלה לגבי ראשות המפלגה. הוצעה לנסקרים בחירה בין נפתלי בנט לאורי אריאל, ואפשרות למועמד אחר. בנט זוכה ל- 73.6 אחוזי תמיכה, לעומת אריאל שזוכה ב- 3.6 אחוזים בלבד. 6.7 אחוזים יעדיפו מועמד אחר, 16.1 אחוזים אינם יודעים. משמעות הדבר היא שלו נערכו היום הפריימריז, בנט היה זוכה ברוב דיקטטורי כמעט.

אבל יחסי הכוחות בפריימריז על ראשות הרשימה לא משקפים את יחסי הכוחות ברשימה עצמה. בתור מועמד למקום בצמרת הרשימה, לאריאל תמיכה נרחבת בהרבה.

מזכ”ל תקומה נחי אייל אומר שהמפלגה רוצה לשמור על המסגרת הקודמת. “בהסכם בינינו דובר על איחוד מפלגות”, אומר אייל, “אבל נערכה רק פגישה אחת בנושא, וגם היא במקרה. אף אחד לא מנהל איתנו מו”מ”.

תקומה רוצה לשמור על המסגרת הקיימת של שתי מפלגות, שמעניקה לה 40 אחוזים מהרשימה המאוחדת לכנסת. את השאר – שיבחרו איך שהם רוצים. “תקומה עומדת להרחיב את המרכז שלה מ- 40 ל-400 איש”, אומר אייל. “הם יבחרו את חברי הכנסת”.

קווי הגבול נמחקו

למה הציבור הדתי־לאומי צריך שתי מפלגות? מה ההבדל, למשל, בין מוטי יוגב לזבולון כלפה?

אייל אומר שההבדלים הם בכיוון – תקומה תורנית או חרד”לית יותר – ובנכונות של המפלגה לציית לפורום הרבנים, שלא קיימת בבית היהודי.

מתחת לשולחן יש מי שמעביר מסרים לבנט: עליך לתת לנו 40 אחוזים. נכון, העלאת אחוז החסימה פגעה ביכולת המיקוח של תקומה, אבל ייתכנו חיבורים חדשים – למשל, שילובו של אלי ישי, שיקבל למשל מקום שני ברשימה שרצה בנפרד, והבטחה לתיק הבכיר בממשלה. ישי בינתיים אומר שלא פנו אליו ולא ניהלו איתו מו”מ, ושהוא מתכוון להישאר בש”ס. לקראת הבחירות צפויה הורדת ידיים. השאלה היא מי ימצמץ ראשון.

בנט רוצה את אריאל. ההנחה המשוערת היא שלאריאל הוא מייעד את המקום השני ברשימה, ששמור לפי ההצעה ליו”ר. אבל הוא לא יסכים שוב לחבילה של 40-60 , כמו שלא הסכים בבחירות הקודמות לעסקה של חצי־חצי. כן, בנט רוצה את אריאל – שלשום ניסה להכניס אותו לישיבת הקבינט הביטחוני ונתקל בהתנגדותו הנחרצת של נתניהו – אבל הוא רוצה אותו בלי הנדוניה.

ההפרדה בין שתי המפלגות היא וירטואלית. קווי ההפרדה נמחקו. הרב אלי בן־דהן התקרב לבנט ויתמודד כנראה בבית היהודי. יוני שטבון ומוטי יוגב, לעומת זאת, קרובים יותר לאריאל. יש כאן אג’נדות, לא מפלגות.

בסיעה מעריכים שלהצעת החוקה של בנט מובטח רוב במרכז. קבוצת פעילים בראשות אברהם צימרינג ואיציק משה מירושלים מריצה הצעה אלטרנטיבית: 50 אחוזים ייבחרו במרכז, 50 אחוזים בפריימריז. למען האיזון בין עני לעשיר, אומר צימרינג.

ההצבעה על החוקה צפויה להיערך בעוד כמה שבועות. מרבית חברי הכנסת יתמכו בהצעה, וגם המרכז צפוי לאשר אותה. החישוב שיעשו חברי המרכז הוא אותו חישוב שעשו חברי מרכז הליכוד כשנתניהו הציע את הפריימריז: עדיף לקבל יותר מנדטים ונתח יפה בשלטון מאשר לשמור על הזכות לבחור ח”כים ולהישאר עם שלושה־ארבעה מנדטים.

ובאשר לדמוקרטיה הפנים־מפלגתית, אי אפשר להחזיק את החבל בשני קצותיו. מי שמתנגד להצעה הנוכחית ודורש דמוקרטיה אבסולוטית, דוגמת הח”כים מוטי יוגב ויוני שטבון, לא יכול באותה נשימה לדרוש מהנהגת המפלגה לקבל החלטות בהתאם להמלצות הרבנים. מי שמצדד בדמוקרטיה מוחלטת צריך לתמוך בהתמודדות משותפת של כולם, ולא יוכל לתמוך בכך שמועמד מהבית היהודי יזיע, יגייס תרומות ויתרוצץ בין הסניפים ואילו מועמד של תקומה יקבל את המקום ברשימה על מגש של כסף.

בהנחה שנפתלי בנט ייבחר לראשות המפלגה ויכניס שניים או אפילו שלושה מועמדים מטעמו לרשימה של 12-15 מועמדים לכנסת, גם אז הרשימה תורכב בצורה דמוקרטית יותר מהנוכחית, שבה שליש מחברי הכנסת לא נבחרו בפריימריז.

• טורה של סופיה רון-מוריה מתפרסם בעיתון ‘מקור ראשון’