איך ליל הסדר יכול לשנות את החיים?

 1.

כמעט בכל שבוע אני מתאפק מחדש. אני נתקל ברעיונות ובסיפורים נהדרים בחוברת העסיסית של הרב אלימלך בידרמן על פרשת השבוע, אבל לא משתף אותם כאן.

מה לעשות, המנדט של טור פובליציסטי הוא לעסוק בנושאים שמשיקים לאקטואליה, למציאות הארצית – זה לא עיתון פרשת שבוע (ליתר דיוק: זה לא מה שאמור היה להיות עיתון פרשת שבוע).

אבל הפעם, ערב ליל הסדר, גיליתי שם כמה סקופים קדושים. זה יהיה ממש פשע עיתונאי אם לא אביא אותם לידיעת הציבור לפני החג.

2.

נתחיל אולי בכותרת המרכזית שלנו לערב זה: הערב הולך לקרות דבר גדול מאוד. אנחנו מנועים מלמסור פרטים מדויקים, אבל מקורות יודעי דבר מדברים על אירוע משמעותי ביותר שעומד להתרחש בתאריך הזה, ט”ו בניסן תשע”ח.

ולחדשות בהרחבה: ליל הסדר הוא ממש לא רק “יום הזיכרון ליציאת מצרים” השנתי. אנחנו לא עוסקים רק בהיסטוריה, אלא בהווה.

בפסח תשע”ח עומדת, כאמור, להתחדש מציאות שלא היתה קודם. אפשר למלא מוסף שלם במובאות וציטוטים, אבל הנה רק אחד כזה, תרגום מארמית מספר הזוהר, על ההתרחשות בשמיים בזמן ליל הסדר: “בה בשעה מקבץ הקב”ה את כל החבורה שלו ואומר להם: ‘לכו ושמעו הסיפור של השבח שלי שמספרים בניי, ושמחים בגאולתי’. ואז מתקבצים כולם ובאים ומתחברים עם ישראל ושומעים סיפור השבח ששמחים בשמחת הגאולה מאדונם, ובאים ומודים לקדוש ברוך הוא על כל אלו הניסים והגבורות, ומודים לו על העם הקדוש שיש לו בארץ, השמחים בשמחת הגאולה של אדונם”.

זה, אם כן, מה שקורה מדי שנה בליל הסדר. יתכן שנזכה להרגיש משהו מהתחושה המרוממת הזאת ויתכן שלא. יכול להיות שנהיה עייפים או רעבים, יכול להיות שהילדים שלנו יהיו עייפים או רעבים. יכול להיות שהילדים שלנו יתנהגו למופת אבל ילדים אחרים בשולחן הסדר יהיו מעצבנים. או מבוגרים. יכול להיות שסתם לא נרגיש כלום. זה לא משנה, קבלו את זה כעובדה: בכל שנה בליל הסדר מאיר אור מיוחד מאוד.

3.

אנחנו לא מדברים פה על ליל סדר של צדיקים וגדולי עולם. כל יהודי זוכה לשפע רוחני נדיר בליל הסדר.

כך כותב רבי אהרון השני מקרלין: “מי שעובד את ה’ באמת יכול ליקח מלילות הללו של סדרים הרבה, הן ברוחניות והן בגשמיות. ולאו דווקא אנשים גדולים יקרי ערך, אלא אפילו אנשים עבים והגסים פחותי ערך, כל אחד יכול ליקח כפי ערכו. וחייבים להאמין בזה ולעורר את הלב בתשובה כדי להתקרב אליו יתברך”.

אני לא חושב שיש תיאור יותר נמוך מ”אנשים עבים, גסים ופחותי ערך”. וגם הם, אפילו הם, יכולים לצמוח בליל הסדר – אם רק יפתחו את הלב.

4.

ובאותו עניין, שימו לב לתיאור הבא: “סיפר החסיד הישיש רבי משה בוים ז”ל שעוד זכה להסתופף בצל קודשו של הרב הקדוש ה’ישמח ישראל’ זכותו יגן עלינו, כי בחצר אלכסנדר היו כל החסידים כולם משתתפים בעריכת הסדר של האדמו”ר. ומדי שנה בשנה כשנכנס לערוך את הסדר היו פניו חיוורות כמראה הסיד, וחרדת אלוקים נפלה על כל העם, חרדה שאי אפשר לתארה. כך ניגש אל ראש השולחן, הניח הקערה והחל זועק בקול גדול: ‘ליל התקדש חג!’, ‘ליל התקדש חג!’, שוב ושוב, עד שפניו בערו כלפידים בשלהבת אש קודש.

“ואמר ‘מי שאינו מאמין שניתן לעלות ולצאת בזה הלילה מהשאול תחתית הנמוך ביותר עד המדרגה העליונה ביותר – הוא הרשע המוזכר בהגדה'”.

אתם קולטים? מי הרשע? זה שנמצא בשאול תחתיות? זה שמצויר בהגדה עם פנים מפחידות? לא, לא. זה שמיואש ממצבו ולא מאמין שיכול לצאת משם בלילה הזה, הוא הרשע המושלם.

5.

למה נוהגים ללבוש קיטל בליל הסדר? מה הקשר בין ליל הסדר המשפחתי עם הדודה בלומה, לבגד הלבן שמזוהה יותר מכול עם תפילת יום הכיפורים המרטיטה?

ובכן, בגלל כל מה שנכתב כאן. בגלל אותה התרחשות שמימית. בהגדת המהר”ל מפראג נכתב ש”מעלת וקדושת כל יהודי ויהודי בלילה זה היא כדוגמת הכהן הגדול בעת שנכנס לקדשי קדשים ביום הכיפורים”. לכן אנחנו לבושים בלבן. ומאותה סיבה, יש שנהגו בליל הסדר שחל להיות בליל שבת, כמו השנה, שלא לשיר “שלום עליכם”.

למה? כי בשעה שהכהן הגדול נכנס להקטיר את הקטורת בקודש הקודשים ביום הכיפורים, לא נמצאים המלאכים. זה מחוץ לתחום. וכך גם הבית שלנו בליל הסדר. זה רק אנחנו והקב”ה. הכניסה למלאכים אסורה.

6. 

ומה המטרה המרכזית של ליל הסדר? לחנך לאמונה. והגדת לבנך. “ולמען תספר באוזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים”, נאמר בפסוק, “וידעתם כי אני ה'”.

אבל רגע, אם מדברים כאן בגוף שלישי, על הילדים שלנו ועל הנחלת סיפור יציאת מצרים להם, אז למה פתאום באמצע עוברים לדבר אלינו בגוף שני, “וידעתם כי אני ה'”? היה צריך לכתוב “וידעו כי אני ה'”! התשובה היא שאם אנחנו לא נדע, אם אנחנו לא נאמין – לא נוכל להשפיע הלאה. זה לא יעבוד. והגדת לעצמך.

7.

ואמונה, זה אומר לא רק להאמין ביציאת מצרים, האירוע שהתרחש לפני 3,329 שנים. להאמין זה גם בהווה. לדעת שהקב”ה מנהל את היומיום. יש וורט חסידי שאומר שמבין שלוש המצות שמונחות על שולחן הסדר, המצה האמצעית מסמלת את ההווה. ולכן דווקא אותה שוברים ב’יחץ’. להראות שאנחנו מבטלים את עצמנו מול הקב”ה.

להאמין שאלוקים ניהל לפני שנים את העולם ועשה ניסים גדולים בעשר המכות זה קל. להאמין שלעתיד לבוא, בימות המשיח, הוא ינהל אותו, זה יפה אבל זו לא חוכמה גדולה. להתבונן בהווה, ביומיום שלנו, באיחור לאוטובוס, בילד שקשה לו בבית הספר, בבוס המעצבן, בחיים עצמם, ולחיות כל הזמן בתודעה שהכול מלמעלה – זה האתגר.

8.

ואם כבר מדברים על אמונה וחינוך: היה צדיק אחד שנהג בליל הסדר להתהלך ברחובה של עיר, ולשמוע איך יהודים פשוטים עורכים בתמימות את ליל הסדר. פעם עמד מאחורי חלון של יהודי כזה ושמע שכשהגיע ל”כנגד ארבעה בנים דיברה תורה”, האריך במילה “אחד” עם הרבה כוונה: “אחחחד חכם, אחחחד רשע, אחחחד תם ואחחחד שאינו יודע לשאול”.

נכנס הרבי לביתו ושאל אותו לפשר המנהג המשונה. אמר לו האיש: “למדתי מאבא שלי שבמילה ‘אחד’ צריך להאריך ולכוון. מה לי ‘אחד’ של קריאת שמע מה לי ‘אחד’ של הגדה של פסח…”

החסידים מסביב חייכו במבוכה. מה הקשר בין ה’אחד’ של קבלת עול מלכות שמיים במצוות קריאת שמע מדאורייתא, ל’אחד’ ברשימת ארבעת הבנים? מה כבר צריך לכוון?

אבל הרבי התלהב מאוד. נראה לנו, הוא אמר, שאנחנו אלה שקובעים אם הילד שלנו יהיה חכם, או חלילה רשע, תם או שאינו יודע לשאול. אנחנו הרי מנהלים את העולם. הכול תלוי בנו. אבל לא. אין מקום שבו צריך לכוון ב’אחד’, כלומר, לחשוב על הקב”ה שמנהל את העולם ולהתפלל אליו, כמו בחינוך הילדים.

9.

ובחזרה אל המצה: רבי מנחם מנדל מרימנוב דיבר פעם על חביבות מצוות המצה, ואמר שאם לא היה חושש מהמון העם, היה לוקח את המצה לבית הכנסת, ומנענע אותה בהתלהבות של מצווה כמו את הלולב והאתרוג.

10.

רגילים לחשוב ש”מה נשתנה” זה הקטע של הקטנים. אנחנו המבוגרים רק צריכים לשבת בשקט ולשמוח/להתבאס מהילד שלנו שעומד על הכיסא ושר יפה/לא יפה את הקושיות.

אבל רבים מתייחסים אל הזמן הזה כאל עת רצון מיוחדת. “מזגו לו כוס שני וכאן הבן שואל”, נאמר במסכת פסחים. ו”הבן” זה לא רק הילד הקטן, אלא כשמגיע “מה נשתנה” זוהי שעה המסוגלת לשאול שאלות ולבקש בקשות מאבא שבשמיים.

11.

והזמן היפה ביותר לבקשות הוא קצת אחר כך, כשמגיעים אל הפסוק “ונצעק אל ה'”. יש אינספור מקורות שמעלים על נס את הרגע המיוחד הזה.

האדמו”ר הריי”צ מחב”ד אמר פעם בליל הסדר שאנחנו חושבים שההבדל בין הדור שלנו לדור של ניסי מצרים, הוא שלדור שלנו אין מנהיג בשיעור קומה של משה רבנו שיוציא אותנו לגאולה שלמה. אבל זה לא כך: עיקר מה שזכו בני ישראל לגאולת מצרים היה בזכות אותה צעקה. ואם גם אנחנו נצעק אל ה’, נזכה לגאולה. גאולה פרטית וגאולה כללית.

12.

יש עוד כל כך הרבה סיפורים ורעיונות שקשורים בלילה הגדול הזה. נסיים בשיר הקצת מוזר שסוגר את ההגדה. אם ליל הסדר הוא לילה כזה קדוש, ואם הוא כמו יום הכיפורים, אז מה זה הסיום הפולקלוריסטי הזה, “אחד מי יודע”? ככה מסיימים? זאת ה’נעילה’? שיר-עם חביב?

ובכן, אחד ההסברים הוא שהשיר הזה הוא סוג של משחק אסוציאציות. התחלנו את ליל הסדר כיהודים פשוטים, אולי אפילו “עבים”, אבל עכשיו, אחרי כל התהליך שעברנו, אנחנו במקום אחר.

כששואלים אותנו “אחד מי יודע” או “ארבע מי יודע” או “שנים עשר מי יודע” בעצם בודקים איפה הראש שלנו נמצא: זורקים מספר, מאחד ועד שלושה עשר, ורואים לאן הוא לוקח אותנו: אחד מי יודע? אולי אחד זה הראשון לחודש והמשכורת שנכנסת בו? ארבעה מי יודע? מה אומר לך המספר ארבע? ארבע יכול להזכיר לנו ג’יפ ארבע על ארבע, ושנים עשר – את חודשי האחריות למכונת הכביסה החדשה שבדיוק קנינו.

אבל אם בתום ליל הסדר עולם האסוציאציות שלנו הוא האבות, האימהות, חומשי התורה, סדרי המשנה וכו’, כנראה הראש שלנו נמצא במקום הנכון. עכשיו, אחרי הלילה המיוחד הזה, אנחנו קשורים הרבה יותר לאחד אלוקינו שבשמיים ובארץ.

• הטור מתפרסם בעיתון ‘בשבע’