מנוע האופנוע החדש הרעיד בשאונו את כל השכונה. נערי הרחוב הביטו על הגברתן הרוכב עליו והבינו ללבו. אין כמו הבריזה הנעימה של נסיעה מהירה כדי לחוש את טעם החופש. בכל זאת, הוא רק עכשיו השתחרר מהכלא הישראלי. זוכרים אותו היטב מחגיגות עסקת שליט, מורם על הכתפיים ומנופף בהתרגשות. ויש לו עוד הרבה מה להשלים.
אבל זיאד עוואד טס על האופנוע החדש וחייך במשובה. איזה מג’נונים הישראלים האלו, הרהר לעצמו והיטיב את זקנו הארוך. הם לא יודעים את מי הם שחררו. הם לא משערים מה אני מתכנן להם.
הנסיעות המטורפות לא היו שוטטות שווא. הן תמיד היו לכיוון אחד – מחסום תרקומיא. הוא החנה את אופנועו בין השיחים והיטיב את ראייתו. מיום ליום התחזקה בו התחושה. זו הזירה שאפשר להכות ולברוח.
יום הפעולה נקבע ליום החג של היהודים. ליל הסדר. “נעשה להם חג שמח במיוחד”, סינן ברשעות כשיצא אל הדרך, מצויד ברובה קלצ’ניקוב אותו רכש מדודו ובעשרות כדורי מוות. את המיקום המדויק הוא כבר הכיר היטב. האפלה שמסביב סייעה לו להסתתר, וברגע מסוים, כשהבחין במכוניות ישראליות מתקרבות, הוא הגיע ממאורתו ופתח באש תופת.
הרובה שבידו רטט ופלט צרורות אש חיה לעבר המכוניות בתאוות רצח חייתית. לא פחות מ־50 כדורים הוריק לפני שעלה על אופנועו ונמלט לתוך הסמטאות.
אחד הכדורים פגע במדויק בחזהו של סנ”צ ברוך מזרחי הי”ד, שנסע עם משפחתו להתארח בקרית ארבע. רגע קודם הוא עוד הספיק לצעוק “יורים, יורים! הנה מחבל”.
יחד עם הפגיעה הוא הצליח לתת גז ולהימלט משדה הקטל, אבל זה כבר היה מאוחר. האם המבוהלת נקרעה בין הזעקות לילדיה במושב האחורי שישכבו על רצפת האוטו, לבין דאגה לבעלה הדועך מול עיניה וניווט הרכב.
בזכות תושייתה ניצלו שאר הילדים ממטווח המוות של הפורע הפלסטיני.
זיאד עוואד הרגיש את האדרנלין הולם בגופו בחוזקה. הוא הצליח לחמוק מהזירה המדממת ולהגיף את דלת ביתו. כעת צריך להוריד פרופיל, להירגע, עד למכה הבאה, הרהר לעצמו. הדפיקות בדלת ביתו באישון לילה שבועיים אחרי שינו את תכניותיו. כוחות הבטחון סגרו עליו ולכדו אותו.
עד מתי? כנראה עד סבב השחרורים הבא.
במקום שאלת ‘מה נשתנה’ בנעימה ילדותית מסתלסלת, עמד בנו בן ה־8 של ברוך מזרחי הי”ד מעל קבר אביו ואמר קדיש בקול חנוק. חמשת ילדיו של הנרצח נותרו ללא אבא, כי מישהו בממשלה החליט לשחרר חיות טרף לרחובות, לפתוח את הכלובים ולתת לנמרים ולאריות לשוטט חופשי.
זה לא קרה ביום אחד. בינתה של ממשלה שפויה לא נסתרת ברגע אחד. זה תהליך ארוך ועקבי שנמתח על פני חמש וחצי שנים, במהלכן מופעל מכבש לחצים מהסוג המצפוני, המתיש, המטלטל, המכריע כל הגיון.
בסופו של תהליך, כלי המח משתבשים לגמרי ונופלים שדודים בפני הרגש המייסר.
וכשפותחים ועדת חקירה מהדהדת בפרשת הרפז, בחשד להשפעת גורמים זרים על מקבלי ההחלטות, מן הראוי לחקור קודם את הבליץ המאסיבי וחסר התקדים שעברו קברניטי המדינה בפרשת גלעד שליט, שבסופו של דבר הכריע גם את הנחושים ביותר.
המניעים הנסתרים
זה היה אחד הקמפיינים הענקיים והמתמשכים שנראו במקומותינו. משרד יחסי ציבור גדול נשכר לצורך המטרה, וסחף אחריו בלי מאמץ גדול את כל המדיה הישראלית. הכתובה והמשודרת.
הקמפיין כלל כל תעלול שניתן להעלות על הדעת: אהלים, כרזות, צעדות המוניות, מיזמים מרגשים, מודעות ענק, ראיונות מטלטלים, גיוס משפחות נעדרים בעבר, והצפה מאסיבית של השיח הציבורי בסיפור החייל החטוף. הציבור הישראלי, כמו הממשלה כולה, התעורר בכל בוקר לתקתוקו של שעון גדול ומאיים הסופר את ימיו של שליט בשבי.
לא היה לאן לברוח. גלגלי המכונה המשומנת הסתובבו במרץ והחרישו בשאונם את המרחב הציבורי. כל מי שהעז להשמיע דברי ביקורת הועמד אל עמוד הקלון ותויג כאטום ומרושע. לציבור החל להמאס. נו כבר, שחררו את המחבלים הללו ונגמור את הסיפור הזה, היתה התחושה הרווחת ברחוב הישראלי.
וכך, גם ממשלתו הימנית של בנימין נתניהו, אותו אחד שנימק בספרו באופן חד את הסכנות הגלומות בשחרור מחבלים, הרים דגל לבן מול מתקפת התעמולה. גלעד שליט כבר לא היה רק שבוי ישראלי. הוא העפיל למרום השאיפות של מדינת ישראל והתקבע כמשימה לאומית מהמעלה הראשונה. מהם כמה מאות ערבים משוחררים מול גודל המעמד.
אותה תקשורת שרתמה את כל מנועיה האדירים לטובת המהלך, זו אותה אחת שבצביעותה גלגלה עיניים השבוע מול תפיסת רוצח ברוך מזרחי, שהצליח להפיק את זממו רק בחסות העסקה המתוקשרת.
איש מהעיתונאים וכותבי הטורים המתלהמים, שחבטו מדי יום על ראשה של הממשלה לבצע את העסקה, לא ייקח אחריות, או ירגיש אי נוחות על דמו השפוך של היהודי, שבסך הכל ביקש לחוג את ליל הסדר עם משפחתו.
אולי היום, בסערת הרגשות מול התחזית השחורה שהגשמה מהר מהצפוי, ניתן לשים את הדברים על השולחן. אם מפרקים לגורמים את הלהט התקשורתי האובססיבי בקמפיין שליט, מקבלים מעט מאד דאגה כנה לגורל יהודי במצוקה.
הם לא עשו זאת למען פולארד, יהודי חולה שפעל למען מדינתו, והם גם לא יעשו זאת למען שלושת החטופים הנוכחיים. שליט היה בשר מבשרם, בן קיבוץ, המחזיק בדעות ‘הנכונות’. הכי קל היה להפוך אותו ל’ילד של כולנו’. אחדים מהם עשו זאת, ללא בושה, למען המחבלים הארורים.
הם ידעו היטב שהקמפיין הרעשני מסייע לחמאס להאמיר את המחיר מדי יום ולהקשיח עמדות. זה לא עצר אותם. נהפוך הוא, עבורם מדובר בכלל ב’לוחמי חופש’ שמקומם לא צריך להיות בין כותלי ‘המגף הישראלי’, אלא בין בני עמם ‘המסכנים והכבושים’.
“בחרו במיקרופונים”
תוכלו להיות בטוחים שלא נראה את אותה הירתמות תקשורתית בחטיפה הנוכחית. לא בלהט, לא בנפח ולא בתעוזה. ההבדל ברור וגלוי לעין. אם אצל שליט איש לא העז (למעט עיתונאי אחד) למתוח ביקורת על התנהלותו של החייל גלעד שליט ביום החטיפה, וחוסר הקפדתו על הנהלים הברורים שהיו יכולים למנוע את המקרה, הרי שאצל תלמידי הישיבה, הביקורת על שהעזו לקחת טרמפים הופיעה בגאון כבר ביום הראשון.
בהמשך, אף נשמעו מנגינות צורמות אודות “המגזר המכניס את ילדיו בהרפתקה המסוכנת של מגורים באזורים עוינים”, וכן על זה הדרך. כללו של דבר, יש נסיון לרמוז שאלה לא ‘הילדים של כולנו’. הם של האחרים, של המוזרים הללו עם השמות התנ”כיים, מיישובים שמעולם לא שמעתם עליהם.
העיתונאי איתן הבר, הכותב את הגיגיו מדי פעם בעתון ‘ידיעות’ נתן השבוע עצה להורי החטופים. “אם אתם רוצים לראות בבית את נפתלי, גיל־עד ואייל, אל תרפו מהממשלה, מהצבא ומאתנו”, כתב. בין השורות ניתן לשמוע את המנגינה. הפעם הורים אומללים, תצטרכו להיאבק לבד, מול כל העולם. וגם לדחוק בנו, התקשורת, לפעול למענכם. הפעם זה לא משהו שיבוא מתוכנו.
הגדיל לעשות העיתונאי הבכיר נחום ברנע, שעינו צרה בבמה הנרחבת שמקבלות משפחות החטופים הדתיים. דברי האמונה שהן מפזרות ועמידתן היהודית הגאה היו לצנינים בעיניו. הוא החליט להעליב. “כל משפחה מתמודדת עם אסון מהסוג הזה בדרכה”, כתב ברנע. “יש מי שמסתגר בשתיקה, יש מי שתר אחר מיקרופונים, יש מי ששומר את מצוקתו לעצמו, יש מי שחולק אותה עם העולם כולו. משפחות הנערים בחרו במיקרופונים”.
הבנתם את זה? נועם שליט ומשפחתו, שלא החמיצו מיקרופון אחד מבין האלפים שהוגשו להם במהלך השנים, מותגו על־ידי אותו ברנע וחבורתו כ”משפחה האצילית”, ואילו משפחות כואבות המנסות לזעוק את זעקת בניהן בדרך האמונה, הן “בוחרות במיקרופונים”.
כמה נמוך, כמה מנותק.
והאמת צריכה להיאמר: מדינת תל אביב לא היתה אתנו כשהתכנסנו ברחבת הכותל המערבי לתפילה ולזעקה, גם לא לקבלת השבת המוקדמת. עבור רובם, גורלם של תלמידי הישיבה המיטלטלים בין חיים ומוות הוא אייטם חדשותי שקצת יצא מפרופורציה. לא משהו שצריך לשנות את הרגלי הבועה.
אנחנו בכינו “אחינו כל בית ישראל הנתונים בצרה ובשביה”, אבל הם לא הרגישו אחים. כך, למשל, כבר במוצאי השבת הראשונה והמתוחה, עם כיבוי נר ההבדלה, כשעם ישראל צמא לדעת מה התחדש במצבם של החטופים, סברו קברניטי השידור הציבורי שיש להמשיך עם תכניות בידור והבלים. כאילו הלבבות לא הומים ומיוסרים מדאגה, כאילו תחושת הערבות ההדדית לא פועמת.
הביקורת נשמעה מקיר לקיר נוכח האטימות הגלויה. לא במפתיע, היה זה אותו נחום ברנע שיצא להגנתם. “גם האנשים הללו מבקשים בכל לבם שהפרשה הזו תסתיים בסוף טוב. הם לא צריכים להרגיש אשמים. גורל הילדים לא בידיהם”, הסביר.
מול הניכור הזה, מן הראוי שאנו, המחנה האמוני הגדול, נחזק את הסולידריות היהודית, נהדק את הברגים המחברים אותנו לעם אחד נצחי, ונמשיך לאחוז באמונת אבותינו. כך נוכל לפעול למען האחים השבויים באופן הטוב ביותר.
תחמושת ההסתה
אפלולית סמיכה מקבלת את פניהם של הלוחמים. קסדות הסוואה מעטרות את ראשם ופניהם צבועות בשחור. הם פורצים למחסן חשוך של האוניברסיטה הפלסטינית בביר זית, ולמול הפנסים הצבאיים מתגלה ה’מטמון’ המדובר.
סליק אדיר של דגלי חמאס ירוקים נתונים במוטות עץ ארוכים. גם דיוקנו של יאסר ערפאת על בריסטול ענק מושלך על הרצפה. החיילים לא מתמהמהים, הם רוכנים ומתחילים לרוקן את המחסן מתכולתו. “תביא עוד נגלה”, קורא אחד החיילים שידיו עמוסות בדגלים.
הכתב הצבאי של ערוץ 10, אור הלר, מצטרף למבצע לצורך תיעוד. הוא פונה למפקד חטיבת בנימין אל”מ יוסי פינטו ושואל: העובדה שהחיילים לוקחים דגלים ומשמידים אותם, זה עוזר? נותן אפקט?
המפקד לא מתבלבל. “אני מציע לך להתרשם”, עונה פינטו, “זה לא רק דגל או תמונה, אלו סממנים צבאיים, דגמי טילים, זוהי התפארות בשאהידים, ברצח ופיגועים, וזו ההסתה האמתית. וכשאנחנו מתמודדים מול יעדי החמאס, זה לא רק במחבל האוחז נשק, אלא בכל המרכיבים שלו. ומרכיב ההסתה הוא חשוב מאד”.
המצלמה ממשיכה לשוטט בין תכולת המחסן המתרוקן במרץ. ואולי יש בכך משהו מתסכל, מתעקש הלר, הרי בהשמדת הדגלים אולי מנענו את ההפגנה של יום שישי הנוכחי, אבל בשבוע הבא יגיעו דגלים חדשים?
המפקד פינטו בשלו. “אז מה? נוותר? לא. אנחנו נלחמים בטרור כמו שנלחמים בטרור. הוא ירים את הראש – אנחנו נכה בו”.
אנקדוטה זו היא סימבולית למה שעברו מאות חיילי צה”ל השבוע בסמטאות חברון. מבצע החיפושים לא פסח על שום מבנה נטוש ולא בור מים. גדודים שלמים פשטו על ג’בלאות הטרשים של הרי יהודה, ותחת שמש קופחת ואיום בטחוני האורב מכל כיוון ניסו למצוא קצה חוט שיוביל אל פתרון התעלומה.
התוצאות אולי לא היו מרשימות, ה’שלל’ היה דל וכלל בעיקר אמצעי לחימה קלים ותעמולה, אבל בציבור הרחב הם זכו להערכה גורפת. הערבות היהודית התגלתה בכל תפארתה.
מפלטו של המובס
אבל כרגיל, יש כאלה שבלוטת הרחמים מתעוררת אצלם רק מול ‘סבל’ פלסטיני. היא כה רגישה, שגם ריקון מחסן הסתה של חמאס מוציא מהם רטינות זעם. וכך הפך אור הלר שהביא את התמונות מלב הפעילות הלילית בחברון לשק החבטות התורן. הלעג הגיע כצפוי מהמבקרים הנאורים בעתון ‘הארץ’. הללו לא יכלו להישאר אדישים מול ‘עליבותו’ של הכתב הצבאי, שיצא להביא תמונות אמיצות מהקרב וחזר עם דגלים מקופלים.
“כשכתב צבאי אמיץ מוזמן לוועדת קישוט”, היתה הכותרת.
“יש כמה בונוסים שמתלווים לתפקיד של כתב צבאי”, נכתב בדברי הביקורת, “אחד מהם הוא הזכות, פעם בכמה מלחמות, להצטרף לכוחות בשטח ולתעד מבצע. הכתב הצבאי, מקבל הזדמנות לעלות על מדים, ללבוש אפוד, לחבוש קסדה ולצאת למקום שבו הכל קורה – כתף אל כתף עם הלוחמים בשדה הקרב. אם בימי שגרה הכתב הצבאי הוא סוג של מילואימניק בדובר צה”ל, עכשיו יש לו הזדמנות לעבור שדרוג לחייל קרבי, להריח את הסכנה, לנטרל את האויב, לכתר, לאגף, להסתער, לטהר, ולחזור הביתה בשלום. או, כמו במקרה של אור הלר, להחרים דגלים”.
הלעג הוא מפלטו של החלש. המובס. זהו העומד מול קיר הבטון של המציאות, מטיח את ראשו בה פעם אחר פעם ומבין שבכך הסתיימה דרכו. וכי מה יש לטעון מול מכונת ההסתה של חמאס, המשלהבת את ה’סטודנטים’ לצאת למסלול חיים קיצוני ואלים יותר, מה יש לטעון מול חיילים התרים אחר שלשה נערים שנתלשו באכזריות באישון ליל מחיק ישיבתם?
הקבוצה המרירה הזו, הסולדת מכל ערך יהודי אמתי, מבינה שהגיעה כאן לקיר הבטון, בהגיון צרוף לא יוכלו להבקיע את החומה. נותרה להם רק נימת הלעג והבוז, אותה הם מנסים לפזר כנעצים חדים, בתקוה לחורר את תחושת הקולקטיב היהודי.
הנה, תראו את אור הלר האומלל, הוזמן לוועדת קישוט כיתה. משעשע. עצוב.
• הטור של אשר מדינה מתפרסם בעיתון ‘המבשר’