זהו שבוע של מנהיגוּת.
בפרשת השבוע אנו לומדים על ה”טעות” של המנהיג בה”א הידיעה – משה רבנו עליו השלום. טעות שעלתה לו ולנו בעונש חמור ביותר. בכלל, השימוש במילה טעות במקרה של מנהיג כזה אינה מובנית מאליה ובוודאי שלא מדובר כאן בטעות מהסוג שאנחנו עושים כל יום…
איך ייתכן שאדם כמו משה רבנו, אביהם של הנביאים, מי שהוציא את בני ישראל ממצרים, מי שאלוקים דיבר עמו בלשון נוכח, יעשה בכלל איזו שהיא טעות.
את התשובה לכך ניתן למצוא בתכונותיו של מנהיג. משה רבנו מוכן למסור את חייו ואת כל כולו למען עם ישראל. “מחני נא מספרך” אומר משה רבנו לקב”ה.
הצעד הזה לא נעשה בטעות, הוא היה מכוון במטרה ללמד את עם ישראל מהי חשיבות הציות לדברי ה’. הוא היה מכוון כדי ללמד אותם מה חשיבותה של מצוות קידוש ה’ – “יַעַן לֹא-הֶאֱמַנְתֶּם בִּי, לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל”. משה ואהרן שילמו את המחיר כדי שאנחנו לא נשלם אותו.
ומקידוש ה’ לקידוש ה’: השבוע התייצבו אמהות החטופים במועצת האו”ם לזכויות האדם, המקום האחרון שאכפת לו מזכויות האדם היהודי, ועמדו בעוז מול שונאי ישראל מבלי לגמגם. הן דיברו ברהיטות, בעוצמה ובתוקף.
בכלל, כל מי שעוקב אחריהן נדהם מהעוצמה השקטה שהן מקרינות, עוצמה שמקורה באמונה אמיתית בבורא יתברך. הן נשים שמקדשות שמים בעצמם קיומן.
כשהכתב הופך למכתב
פרשת השבוע נקראת חוקת משום שהיא מתחילה במצווה שמוגדרת כחוק. “חוקה חקקתי וגזירה גזרתי ואין לך רשות להרהר אחריה”. הקב”ה נתן לנו שלוש דרכים להתקשר עמו באמצעות המצוות: עדות, חוקים ומשפטים. העדות הן מצוות שמעידות על משהו כמו פסח, סוכות, שבת, מעשר וכן הלאה.
המשפטים הן מצוות שיש בהן הגיון שגם אומות העולם מבינות כמו שכר שכיר בזמנו, איסור גזילה, מצוות השבת אבידה ועוד. החוקים הן מצוות שאין לנו שום דרך להבינן ועלינו לקיימן כמות שהם מבלי לשאול שאלות.
כשרוצים לרשום משהו, אפשר לעשות זאת בשתי דרכים: אפשר לכתוב על נייר ואפשר לחקוק באבן. כשכותבים, הכתב אינו חלק בלתי נפרד מהדף. כל אחד מהם הוא ישות עצמאית. אך כאשר חוקקים, הכתב הופך לחלק מהאבן עליו ואי אפשר להפריד ביניהם.
כשרוצים להתחבר לקב”ה, להתקשר אליו, יש לעשות זאת בצורה של חקיקה. שהקשר לא ייפרד לעולם. מצוות שאין בהן הגיון ואותן אנו מקיימים כי כך ציווה ה’, מחברות אותנו ברמה של חקיקה. אנו נעשים כביכול חלק מהקב”ה.
קשר שלא יינתק
ומהתקשרות להתקשרות.
בימים אלו חלים ימי ההילולא של שניים מגדולי הצדיקים שזכינו להם בדור האחרון. בכ”ה בסיוון ציינו ארבע שנים להסתלקותו של הגאון, הצדיק, המקובל, הראשון לציון רבי מרדכי אליהו זצ”ל ובג’ בתמוז נציין את יום הסתלקותו של רבן של ישראל, האדמו”ר מליובאוויטש.
אין לי מספיק מילים על מנת לתאר את עוצמת ההתקשרות שבין שני הצדיקים הללו שהתגוררו בשני קצות העולם.
השמעתי השבוע ברדיו שיר שכולו תפילה אישית שנכתבה על ידי הרב אליהו, את הטקסט קרא בנו שיבדל לחיים טובים וארוכים, הרב שמואל, רבה של צפת, ואת הביצוע עשה יונתן רזאל שהצליח להעביר את המסר העיקרי של התפילה שכל כולה ענווה.
ועוד לא אמרתי דבר על הקשר שלי עם הרבי שהסתלק מעמנו לפני עשרים שנה. ואני לא מדברת על קשר משפחתי.
עשה לך רב (וציית לו)
ומהתקשרות לצדיקים לאמונת חכמים. היום, בעידן בו התרבו המאמנים (קאוצ’רים), ברור לכל כי מי שרוצה את עצתם, צריך לציית להם. את האימון (הקאוצ’ינג) לא המציאו במזרח. מאז ותמיד נהגו יהודים להתייעץ ברבותיהם ולפעול לפי הנחיותיהם.
למי שאין אמונת חכמים, אין כלום. הציווי “ככל אשר יורוך” נועד עבורנו להצלחתנו. אבל צריך לזכור כי יש לציית גם אם הוראתו של הרב או הרבי, אינה מובנת.
אם פנית לרב על מנת להתייעץ עמו, עליך לדעת שעליך לקיים את הוראותיו.
והשיטה הזו עובדת. היא עבדה במשך אלפי שנים והיא ממשיכה לעבוד עד היום. רבים שואלים כיצד יכולים חסידי חב”ד להסתדר כל-כך הרבה שנים ללא הרבי.
התשובה לשאלה הזו פשוטה מאוד. הם נמצאים עם הרבי גם כאשר הם לא רואים אותו. הרבי הותיר אחריו אלפי שיחות, מאמרים, הוראות, מכתבים – כאשר אחת ההוראות המשמעותיות ביותר הייתה שכל אחד ואחת מחסידי חב”ד צריכים למנות לעצמם רב או משפיע (משפיע לגברים ומשפיעה לנשים), איתו יתייעצו בכל דבר ועניין ואף ידווחו לו על התקדמותם בענייני תורה ומצוות.
זו הוראה מפורשת בפרקי אבות – “עשה לך רב” ואכן לכל חסיד חב”ד שמקושר לרבי וממלא אחר הוראותיו, יש את מי לשאול ויש מאיפה ללמוד. גם היום!
בין ליטאים לחסידים
ואם כבר דיברנו על אמונת חכמים ועל אדמו”רים, אולי זה המקום להעלות הבדל מאוד בולט בין חסידים לליטאים. ההבדל הזה התחדד עוד יותר בעקבות הסדרה החדשה של ערוץ 10 שעוסקת בסיפורם של הנושרים (אני בכוונה לא משתמשת בביטוי חוזרים בשאלה, משום שהם אינם חוזרים לשומקום).
מרבית הנושרים החסידיים מוצאים את עצמם בסופו של דבר מתחתנים עם מישהי מהחסידות. הם חוזרים ללבוש את הבגדים החסידיים לפחות בשבת, גם אם הם נוגעים בזקן או אפילו נטולי זקן.
הדמות של “הרבי” נותרת בלבם גם כאשר הם יורדים מהדרך ולכן הם פחות מתנתקים.
מאידך, מרבית הנושרים הליטאיים, מנתקים כל סממן חרדי ורובם כבר לא חוזרים לבנות בית חרדי. קשה להסביר את זה אבל אולי ניתן לומר שהחסידות יוצרת כעין משפחה מגוננת, שגם כאשר בוחרים לברוח ממנה, מרגישים שייכות אי שם עמוק בלב.
אצל הליטאים אין את ההווי המשפחתי הזה, כך שמי שמאבד את הגמרא, מאבד את הקשר למקור נפשו ומתנתק לגמרי.
•
אבא! בבקשה, עשה שכבר בשבת הקרובה יישבו גיל-עד, נפתלי ואייל סביב שולחן השבת בבית הוריהם. אנא!
• חלק מהטור מעובד על-פי שיחותיו של הרבי מליובאוויטש
הכותבת היא בעלת “הבחירה שלי”, מנחת אירועים, מרצה ושדרנית רדיו: [email protected]