נפתלי בנט, שר החינוך, איש עסוק בכל יום, היה עסוק יותר מתמיד בימים האחרונים.
בכל זאת, צריך להתקשר לדוד לוי כדי לבשר לו שזכה בפרס ישראל לשנת 2018 למפעל חיים. אחר כך להגיע אל ביתה של מרים פרץ, אם שכולה מעוררת הערצה, כדי לבשר לה אישית שזכתה בפרס ישראל למפעל חיים. ושוב לבשר לנתן שרנסקי על בחירתו כחתן פרס ישראל לעלייה וקיבוץ גלויות. והיו עוד 12 חתנים.
אבל בין עיסוק לעיסוק בנט כנראה שכח שבמדינת ישראל יש גם ציבור חרדי גדול, מיליון נפש – בו פועלים עוד רבנים דגולים וראשי ישיבות כמו הרבנים חיים דוד הלוי (שזכה בפרס ישראל בשנת תשנ”ז), יצחק דוד גרוסמן (תשס”ד) או ישראל מאיר לאו (תשס”ה);
בציבור הטוב הזה יש גם המון נשים שתורמות תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה כמו הרבנית ברכה קאפח (שזכתה בפרס ישראל תשנ”ט). בנט, אני בטוח, יודע שיש גם עוד ארגוני חסד כמו יד שרה של אורי לופוליאנסקי (תשנ”ד), עזרא למרפא של אלימלך פירר (תשנ”ז), או עזר מציון של חנינה צ’ולק (תשס”ח).
אבל בשנת ה-70 למדינת ישראל לא נמצא אף אחד כזה ברשימת זוכי פרס ישראל, שלדעת בנט יוצרת “פסיפס אנושי מרתק ומעורר השראה” של “כל מה שיפה בארצנו”.
דף הפייסבוק של נפתלי בנט
הציבור החרדי הודר מהרשימה. כמו הציבור הערבי. כמו הנשים (לא, שלוש נשים זה לא ייצוג מכובד).
וחבל.
כי מה יכול היה לעשות היסטוריה יותר, בשנת ה-70 למדינה, מאשר להעניק את פרס ישראל, למשל, לעולם התורה עבור תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה, כפי שמפעל ישיבות ההסדר זכה לקבל בשנת תשנ”א.
האם, נפתלי, לא הגיעה העת להכיר בתרומה הגדולה מכולן של עולם הישיבות, עולם שקם מעפר השואה ולבש את בגדי תפארתו של העם היהודי?