1.
נתחיל בפיסה של רוחניות.
אז, זה רק הרב יעקב ב’ פרידמן שיכול בטורו להטיל את בחורי הישיבות הקוראים ‘בקהילה’ (כי יש מהם שמתנזרים) אל אווירת ‘בין הזמנים’ על כל תפארתה.
הוא מגיע לנושא מ”אחת מיציקות הפאר-הריקני שרק רוסיה יודעת לייצר וליצוק”, הקרמלין של קאזאן, שם פגש בשליח חב”ד, שחשש להיכנס, כדי שלא להצטנן. “אתה חי בחממה בבני ברק…כאן – עולם אחר. האחריות על אלפי יהודי טטרסטאן, כל האחריות, רובצת על שכמי. אם אני מצטנן בגלל ביקור בקרמלין, אלפי יהודים לא יידעו דבר על ‘כפרות’, על ‘כל נדרי’, סוכה, לולב”…
מכאן, גולש פרידמן לבין הזמנים:”לאברכים בבני ברק מוקנות ללא ספק זכויות מופלאות אחרות. הזכות לחזות מפעם לפעם בפניו הקדושות של ריש גלותא רבנו הקדוש רבי חיים קנייבסקי – יאריך השם יתברך את ימיו ושנותיו – עוסק בתורה. הזכות לשמוע שיעור במקוואות מפי רבי איתמר גרבוז. להילפת משאגה של רבי דן סגל. לצד זה, היהדות הבני-ברקית נסמכת על אווירה ועל משעולים וריגושים שאחרים כבשו עבורה..
“כל ימות השנה נע בחור ישיבה לקצב תזמורת שאחרים מנגנים לפניו. בונים לו סדרי לימוד, סדרי הפסקה וארוחה, מלהיבים את לבו לתורה בשיחות מוסר, גוערים, מחזקים, מעירים בבקרים”.
אבל, “בין הזמנים הוא אפוא שעת מבחן מופלאה ושעת בניה מופלאה.. בהתנהלות נבונה עשוי ‘בין הזמנים’ להפוך ליום עמדו על דעתו של בן ישיבה.. בין הזמנים מסייע לבנות סטנדר גם באתרי בילוי. להרגיש במעשה ומחשבה את עובדת היותנו בני תורה גם באווירת חולין.. ללמוד כבן תורה, לפוש כבן תורה”.
ענק.
בין הזמנים. צילום אילוסטרציה: Yaakov Lederman/Flash90
2.
משבר הגיוס הפיק השבוע טורים מרתקים בעיתונות החרדית.
אחד מהם היה של יעקב ריבלין, ששב לקוראיו אחרי חופשה בת שבועיים (בטח בישל משהו למהדורת חג הפסח) עם סיפור מרתק על טיסתו של חכם שלום כהן, נשיא מועצת החכמים, ועל הבשורות הרעות ששמע בחנית הביניים ובעת הנחיתה (“עדכון שחור משחור מיו”ר התנועה אריה דרעי”).
“עם טונות המידע המדכא הזה המריא הגר”ש כהן לטיסה בת חמש עשרה שעות עם חניית ביניים”.
אז אני לא באמת יודעת על סמך מה “דרעי העריך שנתניהו חותר לבחירות”.. “ביבי נחוש בדעתו ללכת לבחירות וליברמן משתף איתו פעולה”..”ראש הממשלה..שמאחורי הקלעים מחמם את ליברמן ללכת עד הסוף כדי שתהיה לו עילה ללכת לבחירות”, כי זה רחוק מלהיות המצב שהיה במשבר האחרון. ועדיין, הניתוח בטור מרתק.
תשאלו את ליצמן, שיוכל לספר לכם איך נתניהו התחנן אליו: “תביאו פתרון, אני לא רוצה בחירות”. יכול להיות שלדרעי לא יצא לשוחח עם ליצמן? ואולי שוחחו השניים אבל לא האמין לו?
מי יודע.
3.
הייתי מציעה לקרוא, לסיכום, את דבריו של צבי יעקובזון בטורו ‘פתיתים’ בבקהילה:
“להיכנס לנעליים של נתניהו: ההתקפות שהוא סופג הן למעלה מן הסבל. השנאה אליו היא למעלה מן השכל. הקשבתי ביום שני לכמה מהנאומים נגדו.. היה זה מצעד נאצה. הוא משתלב יפה עם התקשורת הקוצפת.
“דומה שיש תחרות מי יטיח בו בליסטראות והצלפות. אתמול היה ספק אם המשבר הקואליציוני בקיצו או לא בקיצו. אז בבוקר ידעו הפרשנים לומר: ‘נתניהו גורר רגליים כי הוא באמת רוצה בחירות’, בצהריים, כשצלחו תחנוניו – או איומיו – לעבר ליברמן וסיעתו, מיהרו הפרשנים לחזור בהם. כלומר, הם הסבירו שנתניהו הוא המזגזג. כלומר, הוא כנראה החליטו שלא טוב לו בחירות”.
וכאן תוהה ‘בין השורות’ – האם בין ‘הפרשנים’ שטענו ש’הוא באמת רוצה בחירות’, אתה כולל, יעקובזון, את עמיתך לעיתון, ריבלין?
4.
אבל היה עוד קטע מרתק בטורו של ריבלין, על הבחירות המקומיות בבירה.
לטענתו, משה ליאון חותר “שוב לראשות עיריית ירושלים” ו”בתמיכת החרדים”.
“זו הסיבה שהוא מיהר להתנער מליברמן כאשר זה תקף את החרדים ומיהר לחזור אליו כאשר הסתיים המשבר. ליאון חושב על ראשות עיריית ירושלים עוד לפני הבחירות הבאות בחשוון הבא”.
איך? ברקת ירוץ לפריימריז בליכוד, יפרוש מתפקידו בראשות העיר ו”יתרכז רק במרוץ”, בעוד החרדים יתמכו בליאון. “מקורביו טוענים שיש לו, האיש הבודד במועצה, תמיכה מובטחת של יהדות התורה וש”ס, שלהן שלושה עשר חברים במועצה”.
וכאן תוהה ריבלין, כלומר “וכאן הבן שואל” – “למה גוש חרדי של י”ג חברים לא מסוגל להתאחד, ליצור בלוק עם עוד שלושה חברים נוספים מהציונות הדתית ולהעמיד מושה מתוכנו לראשות העיר? מה לנו ולמשה ליאון האיש של ברקת במועצה הנוכחית? האם הפילוג הפנימי הוא עד כדי כך עמוק שלא מסוגלים לנצל את הרוב שלנו ולנסות לכבוש שוב את ראשות העיר מודל לופיאנסקי?”
התשובה, לטעמו של ‘בין השורות’ פשוטה: מועמד חרדי לחודשים אחדים עד לבחירות – מה הטעם? ומועמד חרדי לבחירות עצמן, הן חסרות סיכוי. המציאות הירושלמית כבר הוכיחה בעבר שהציבור החילוני לא קונה מועמד “עם זקן שחור וכיפה שחורה”, שהציבור החרדי לא באמת יודע להתאחד ‘הרמטית’ ותמיד יזלגו קולות לטובת מועמד חילוני (הפלג הירושלמי, גור ואולי אפילו בעלזא), כך שבמצב כזה יתכן שלמשה ליאון יש סיכוי טוב. וגם זה לא בטוח.
5.
אפרופו הכתבות המקומיות, הטרנד החדש לקראת הבחירות בחשוון הקרוב, הפתיע בקהילה עם כתבת שטח מצפת.
כתבת שטח, למרות שתמונת הכתב, חיים פרידלנדר, נעדרה מהעיתון. פנינו אליו, וגם קיבלנו תמונה שלו בלשכת ראש העיר אילן שוחט.
אז היה שם, הבחור.
באופן מעשי, תחת הכותרת ‘חרדים לצפת’, מגולל פרידלנדר את ימי הבראשית של צפת, מציג שיחה עם “תושב גלוי ראש בשנות ה-40 לחייו”, מתאר את פתרונות הדיור בעיר, ואפילו מספר בהרחבה על הבחירות הקודמות ועל הקמת מפלגת ת’, הכוללת במקום השני את אליעזר לזר, “עסקן חסידי נמרץ מקהילת סערט ויז’ניץ”.
ומה באשר לבחירות המתקרבות? לא מצאתי בכתבה שום תיאור על ריצתו האפשרית של לזר לראשות. כמה מילים על הפריימריז החסידי, עוד כמה מילים על ש”ס (סגן ראש העיר נהוראי לחינאי מש”ס: “אצלנו כולם מאוחדים”) וראיון עם ראש העיר אילן שוחט.
הנה כותרת המשנה הבומבסטית :”‘אם אתה רוצה שנצביע עבורך, תראה קודם כל מה עשית בשבילנו’. דיבורים ודיונים אודות האפשרות לבחירתו של ראש עיר חרדי בעיר הצפונית שלחו את כתב ‘בקהילה’ לצפת. הוא סייר בעיר, שוחח עם עסקניה וראשיה ועמד מקרוב על ההיתכנות. האם בבחירות הבאות תצטרף צפת לערים שבראשן עומד חרדי?”
אז: אפרופו “שוחח עם ראשיה” – חסרה לי שיחה עם אליעזר לזר; נעדרה שיחה עם שלמה חדד; לא ראיתי שיחה עם ישי מימון, ולא מצאתי שיחה עם נחמן גלברץ, שניצח בפריימריז של יהדות התורה.
מצאתי שיחה עם לחיאני ועם שוחט. אבל זה ממש לא ממצה את כלל האפשרויות.
ומה שהיה הכי חסר: תשובה על “ההיתכנות. האם בבחירות הבאות תצטרף צפת לערים שבראשן עומד חרדי?”…
אגב, בקבוצות הוואטס-אפ התרוצצו קונספירציות שונות סביב כתבה זו. ‘בין השורות’ מעדיף שלא להיגרר למחוזות אלו.
6.
נחזור למשבר הקואליציוני.
ב’מקור נאמן’ מתאר אריה זיסמן את שאירע מאחורי הקלעים במערכת העיתון, בלילה ‘הגורלי’ מבחינה פוליטית, ליל מוצ”ש – הלילה בו נכנסו הח”כים של דגל התורה למעונם של הגרי”ג אדלשטיין והגר”ח קניבסקי.
“לאורך כל המשבר האחרון שמר ‘יתד נאמן’ על סיקור מינורי ולא מתלהם, תוך כתיבה אחראית ושקולה. היו שניסו לפרש זאת בדרכים שונות, אולם הסיבה האמיתית הייתה ההוראה שהתקבלה מהוועדה הרוחנית שאין לשבור את הכלים ואין לצאת בהצהרות מתלהמות כל עוד מתנהל משא ומתן שקט להסדרת חוק הדיחוי.. ‘זה לא חכמה להתלהם שהרי בדרך זו לא נרוויח כלום’, הסבירו שלושת הח”כים את אסטרטגיית המאבק. ‘אם כתוב ב’יתד נאמן,’ זה לא סתם עוד כתבה או עוד כותרת. זו הבעת עמדה ברורה, שיש לה משמעות ויש לה מסר’, הסבירו”.
כמה הגיוני.
נזכרתי בכתבות אנטי-ביבי אותן מצאתי לא פעם ב’המודיע’, ותהיתי האם זה היה קו חכם. אחרי הכול, גם כתבה ב’המודיע’ אינה סתם ‘עוד כתבה’ או ‘עוד כותרת’ והיא מביעה משהו.
הנה הסיכום של זיסמן: “שוב התברר כי מי שנוטל עצה מהזקנים אינו נכשל. עיני הבדולח של גדולי ישראל שליט”א והוראתם הברורה כיצד לנהוג הכריעו את המערכה”.
אז אני לא בטוחה שזה כל כך פשוט כפי שהוא מתאר (“חוק הדיחוי עבר בקריאה טרומית ויושלם בעז”ה מיד בתחילת מושב הקיץ בשאר הקריאות בכנסת ללא היגררות למערכת בחירות מוקדמת של הסתה אנטי חרדית”), אבל מסכימה שהקו המתון הוכיח את עצמו.
7.
‘בין השורות’ מאוד אוהב את סדרת הכתבות על חתונות הילדים והכסף. לכן התלהב למצוא כתבה בנושא גם במגזין הנשי של יתד נאמן – קטיפה.
תחת הכותרת ‘ההורים לא חייבים לתת דירה’ מביאה הכותבת רינה זילבר, סדרת סיפורים על הורים, שלא נתנו דירה וברוך ה’ השידוכים…הצליחו.
הראשון שבהם מספר על ילדה בכיתה י”ד, שהוריה ירדו מנכסיהם בעקבות שריפה, שכילתה את הבית.
וכך, בעוד אחיה ואחיותיה נישאו מתוך הרחבה, היא עצמה אפילו לא העזה לבקש מהוריה כסף. “גרנו אצל דודה שלי, וניסינו לשקם את עצמנו”, ו”כאן היה ברור לי שאני עוברת למהלך אחר לחלוטין”, מהבחינה הכלכלית, כמובן, “אם אני מעוניינת לשמור על בריאותו של אבי שיחיה” – והיא כמובן, הייתה מעוניינת לשמור.
“זה היה ניסיון גדול משמים”, היא מודה. “פתאום היה פער גדול מאד בהצעות”. אבל אז הגיע השידוך שלה, “לא דיברנו בכלל על כסף. סוג של הדחקה. השידוך התקדם יפה, ואני שקשקתי מרגע האמת. מה יקרה כשיתברר שאין לנו כלום לתת”.
מה קרה?
התברר שלחתן המיועד “יש דירה”, שנקנתה “חמש עשרה שנה לפני שהתחתנו בשלוש מאות אלף שקלים, כאשר עם השנים עלה שוויה בשיעור עצום והיא שווה כיום שלושה מיליון שקלים”, כך שאפילו הצליחה להניב “דמי שכירות מחמש עשרה שנה שעמדו וחיכו רק לנו”.
אז “אין לדעת חשבונות שמים”, היא מודה לה’, “על שלא לחצתי את ההורים”, וברוך ה’ הקימה בית לתפארת.
איפה התאכזבתי מכל הטוב הזה? בעמוד הבא. שם, כאילו כחלק מהכתבה, אבל ממש לא חלק, הופיע ראיון עם “ברכי פינס” שרכשה דירה… בפרויקט שהפרסום אודותיו מופיע באותו גיליון.
כמה שקוף, כמה לא יאה בעיני ‘בין השורות’. המינימום המתבקש הוא לציין, עמוד פרסומי.
8.
את הסיפור הטוב ביותר מצאתי השבוע במגזין של ‘כפר חב”ד’.
תחת הכותרת ‘חב”ד סקוור’ מופיע סיפורו של “הזמר המפורסם שנולד למשפחה אפרו-אמריקאית”, מוצאו אגב ניכר גם מהתמונה המצורפת…
זהו סיפורו של הזמר ניסים בלאק, שאם ננער ממנו את קטעי היח”צ מהאירוע בו השתתף, עדיין נמצא בו קטעים מרתקים. “נולד למשפחה אפרו-אמריקנית באזור סיאטל במדינת וושינגטון. בגיל צעיר מאד החל להתעניין במוזיקה ולימים הפך לזמר מצליח. לפני כשמונה שנים עזב את השירה והנגינה והתמקד בהליך גיור כהלכה שעברו הוא, אשתו וילדיהם”.
ואז, עבר למוזיקה חסידית, “החל להופיע ולהקליט תחת השם ‘ניסים’ וזכה לפופולאריות בחוגים רחבים”.
מכאן מסתעף הסיפור ומסתבך, בנו הפעוט חלה “בדלקת קרום המוח חריפה”. במהלך תפילה לרפואתו “גילה ניסים שמיקרופון שלו חזר לעבוד לאחר שהיה מקולקל תקופה ארוכה. הוא ראה בכך אות משמים לחזור לשיר ועם הזמן חזר להיות זמר”. וגם עלה לארץ.
בקיצור, שווה קריאה. בהחלט מרתק.
9.
את אמירת השבוע מצאתי בטורו של שמעון ברייטקופף במשפחה:
“השבוע פגשתי חסידי סאטמר מניו-יורק. כאלה שלא מכירים במדינה, ודאי שלא במוסדותיה כמו ראש ממשלה, רח”ל. הם נזלו מהערצה לנתניהו. אילו מילים, אילו סופרלטיבים. אמת, הם יפגינו נגדו באו”ם ויוציאו נגדו מנשרים. אבל בשיחות שקטות הם מסתכלים עליו בעיניים קרועות לרווחה מהערצה”.
תודו שזה מעניין. ובעיקר, לא צפוי…
10.
ואת התיאור הטוב ביותר של השבוע מצאתי בטורו של יוסי אליטוב.
“לא בכל בוקר מתעוררים אריה דרעי, נפתלי בנט ואיימן עודה, ומוצאים את עצמם דוהרים יחד בתוך אותה ניידת טיפול נמרץ לעבר חדר מיון – במאמץ אחרון להציל את אותה ממשלה מקריסת מערכות”.
אה, והיה שם עוד תיאור מעניין. “עם כל ההזדהות עם הנאום המרגש של יוזם חוק הגיוס, ח”כ יואב בן צור, שכלל את ההקדמה המטאפורית של ‘הנני העני ממעש’ – כל ילד בכנסת יודע שיצטרכו להזמין מתנדבים מזק”א כדי שאלו יצליחו לזהות קשר כלשהו בין החוק הססגוני שהגיש בן צור בקריאה הטרומית לבין הגרסה הסופית שתאושר אי שם בסוף הקיץ”.
מה שנכון, נכון.