ילד, בשקט:
“אימא למה קנית כל כך הרבה חומרי ניקוי?”
אימא, בקול:
“כי ערב פסח מתקרב, צריך לנקות כל פינה”.
ילד קצת יותר בקול:
“אימא, למה את כל היום עובדת בלי הפסקה?”
אימא בחוסר סבלנות:
“כי ערב פסח מתקרב, צריך להבריש בכל הכוח להשמיד כל פירור”.
ילד, בקול בכי מתנגן:
“אימא, למה אין מה להכניס לפה ואני כל כך רעב?”
אימא, בקול רם כועס וברור:
“כי ערב פסח מתקרב, צריך שהחמץ לא ייראה ולא יימצא”.
ילד, בקול צורח ומקטר:
“אימא, למה את רצה מחדר לחדר בעצבים ומתרגזת כשאני אומר לך מילה?”
אימא בכעס, בעצבים, ברוגז ובחוסר סבלנות משווע:
“כי ערב פסח מתקרב, אתה לא רואה בעצמך? והוא כבר ממש מעבר לפינה”.
•
על כוס קפה של בוקר, אימא מהורהרת, פעם ראשונה מזה שבועות, שהיא מוצאת פנאי להסתכל על הילד:
“ועכשיו, ילד, אני יכולה לשאול גם אותך שאלה?”
ילד בקול רינה:
“כן, אימא חמודה, תשאלי ואני אשיב”.
אימא:
“למה אתה לא מפסיק לשאול ולשאול ולשאול?”
הילד בתמיהה:
“אהה כי אני רוצה שתסכלי עלי לרגע, זה הכול. אני רוצה שתביני, ש’בל ייראה ובל יימצא’ כתוב על החמץ, לא כתוב על הילדים.
“את כל כך דואגת לחמץ שלא ייראה, עד שאת זונחת אותי לגמרי, אני פשוט מזכיר לך שאני נמצא על ידי השאלות שלי”.
•
ערב פסח. המון עבודה משחרת לפתחנו,ובכל זאת, בל נשכח את ילדינו.
הם נראים וגם נמצאים.
הם משוועים למבט של חיבה, לארוחה מזינה. לסדר יום סביר.
להורים שפה ושם מתייחסים, ילד שנותנים לו יחס הוגן, לא צריך לנדנד בשביל לקבל אות חיבה.
ספקו לילד את הצרכים הבסיסיים לתקופה הזו.
הבסיסיים בלבד.
לא יותר.
לא יותר.