איפה אנחנו בתמונה. ידידי הסוציולוג הפרופסור ע.א. שלום, אתה תוהה מדוע בכל סדרת דוקו חרדית פופולארית מופיע איש ההסברה החרדי התורן ומתכחש בתוקף לטיעונים בדבר התפתחות מתירנית, אנטי חרדית, כמו זו האחרונה שנחפשה בסדרת הטלויזיה ‘סימני שאלה’. זיהית נכון, שבמהלך הסדרה כמו גם בבמות נוספות התעקשו ההוגים החרדים לטעון שהנתונים מעוותים, והמגמות החדשות הן פרי דמיונן של הסוציולוגים החילוניים.
והתשובה ידידי נעוצה בנטייה החרדית, חסרת ההיגיון, המבקשת למצא בכל סיפור את נצחונה או את מקומה של קבוצת הפנים גם כאשר הנרטיב מגיע לרמת הגיחוך. בנו של ראש הממשלה מתרועע עם נערה נכריה, והציבוריות החרדית מזדעזעת. מדוע? למי אכפת? ראש הממשלה ובנו מחללים שבת כפי הנראה בפרהסיא, אוכלים מן הסתם נבלות וטריפות, ורק היציאה לבילוי בקולנוע עם בחורה נורווגית מכה בבסיסה של היהדות החרדית?
ראש הסגל של הנשיא הנבחר ריבלין היא אשה חרדית, והעיתונות החרדית לא פוסקת מלספר על הקשר של ריבלין, עם העולם החרדי שאימץ אותו לליבו לפתע. כיצד הפך איש ביתר הז’בוטינסקאי, גלוי הראש, ותומך חוק הגיוס המשוקץ לחלק בלתי נפרד מהמגזר? כך היה גם כאשר התמנה רב אלוף בני גנץ לתפקיד הרמטכ”ל, והעיתון החרדי ‘משפחה’ ידע לספר כי לאיש ‘היתה תמיד פינה חמה לענין הדתי, ושבמהלך שירותו כנספח צה”ל בוושינגטון הזמין אליו רבנים ונהג להצטלם אתם’. את מי זה מעניין למען השם? האם כותבי הטורים לא מודעים לעובדה שגנץ הוא אדם חילוני, חסר כל סממן יהודי חיצוני, ולאו דווקא ראש הישיבה שהוסכם כמועמד פשרה, בישיבת פוניבז’?
את התשובה לשאלה או כמעט הנוירוזה החרדית הזו, צריך למצא בין נבכי המחקרים השייכים לתחום ה’פסיכולוגיה של ההמון’.
האבא מארה”ב. נעה, הדודה שלי סיפרה לי את העובדה הבאה: השנה 1987, היא בהריונה השני, החודש התשיעי כבר כמעט חלף לו, ואותות המצוקה החלו להשתולל בגופה. היא נחרדת מן המחשבה, כי הילד יוולד עם מום או פגם בגופו או בנפשו. תסריטים של ילד או ילדה חסרי חיים, וסצינות של יילודים פגועים באופן קשה, לא חדלו מלהתנגן בראשה, והיא לא ידעה את נפשה. נעה מעולם לא היתה חסידת חב”ד, אך התרשמה מאד מאישיותו של הרבי מליובאוויטש אצלו ביקרה זמן מה קודם לכן, ושלחה אליו פקס בו פירטה את מצוקתה.
המענה לפנייתה הגיע בתוך זמן קצר: “יוולד בן זכר בריא בזמנו ב”ה”. אין צורך לספר כי מין העובר באותם ימים רחוקים של שנות ה- 80 לא היה ידוע לאיש, וכמעט שאין צורך לספר כי אכן נולד בן זכר בדיוק בזמן, כשהוא בריא ושלם.
אלא שבעיני, מרכז הכובד של הסיפור הקטן הזה, אינו ה’מופת’ הכמעט טריוויאלי של הרבי. האלמנט המפעים בסיפור שייך דווקא לעובדה שאשה מראשון לציון – דודה שלי – שאינה משתייכת לעולם החסידים של חב”ד, ובכלל לעולם החרדי, פונה בטבעיות כל כך גדולה, באמצעות פקס, לאדם, זר לכאורה, המתגורר אלפי מיילים ממנה, כשהיא בטוחה שהוא יפחית את מפלס החרדות הגבוה אתו התמודדה וישכך את פחדיה.
מה שאכן קרה.
עצוב. האם רק אני הבחנתי שבאופן אירוני עד כאב, ליו”ר ארגון ‘יוצאים לשינוי’ שהתראיין בתכנית ‘סימני שאלה’ קוראים משה שיינפלד?
הדבורה שלנו. בין ערימות ספרי הילדים המבהיקים ברשת חנויות הספרים החרדית, מצאתי את ההפתעה הבאה: ספר חדש של הסופרת דבורה עומר. מי לא קרא את ‘שרה גיבורת נילי’, את ‘הבכור לבית אבי’ ואת ‘צוללים קדימה’ המיתולוגיים של המורה לשעבר שזכתה בפרס ישראל לספרות, והיתה לאחת מהסופרות החשובות והאהובות בחמישים השנים האחרונות?
כעת, מוצא ספרה המונומנטלי לילדים ‘מגדל של קוביות בניתי’ את דרכו אל ליבם של חנויות יפה נוף, אור החיים, פלדהיים וכו’, וגם ילדי ישראל עטויי הכיפות והפיאות ייחשפו לדמויות האהובות. אז נכון שדמויותיהם של גיבורי הספר קיבלו מטמורפוזה מסויימת ורון [רון נפל וקיבל מכה. מכה ברגל שלו. בברך] הפך לאהרן, ‘אהוד שהלך לאיבוד’ [בכיתי לך אמא. קצת] אצל דבורה עומר החילונית, הפך לאורי אצל עומר בגירסא החרדית, ואמא החלה לחבוש שביס לצד אבא שקנה כובע וגידל זקן. אך השינויים הקוסמטיים הללו לא מפחיתים מחשיבותה של ההכרה כי ספרות ילדים משובחת, מוכרחת להגיע אל לב המיינסטרים החרדי, גם אם לשם כך לאיילת נולד אח קטן בשם יצחק, ולאו דווקא יפתח.
איילת והתינוק הגיסא החילונית
רות ויצחק, הגירסא החרדית
אהרן בגירסא החרדית
והגירסא המקורית