1.
דמיינו שמישהו היה אומר לכם לפני שנה-שנתיים שבראש סדר היום בישראל יעמדו השבוע שתי הכותרות הבאות: שגרירת ארה”ב באו”ם תגיע לטקס העברת השגרירות האמריקנית לירושלים, וניר חפץ חתם על הסכם עד מדינה נגד בני הזוג נתניהו.
לא ברור איזו מהכותרות הייתה נחשבת יותר הזויה, אבל זה אומר משהו על הרצינות של כל הפרשנויות המדיניות והמשפטיות שאנחנו שומעים כעת לגבי העתיד.
2.
ובכל זאת, הנה גם אני מעזה לחטוא בפרשנות. לצד הדיווחים על התקדמות בחקירה ועל ממצאים חדשים וחמורים נגד ראש הממשלה, שני דברים חסרו לי השבוע:
• כבוד כלפי הליכודניקים. מצביעי מרצ הם תבוניים, מצביעי לפיד הם רציונליים, מצביעי בנט הם אידיאולוגיים, ורק האנשים מאחורי העקומה העולה של הליכוד מקבלים לעתים יחס של עדר בבונים. לא, הם לא תומכים בנתניהו רק כי הוא מדבר אנגלית יפה ומתקבל יפה אצל טראמפ. הם גם לא כאלה שלא אכפת להם בכלל משחיתות. הם אנשים שמעריכים את נתניהו כי יש מה להעריך בו, והם מחכים לתום החקירה ולא ממהרים לחרוץ דין ולהעביר את תמיכתם לאופציות שנראות להם לא מספיק אפויות מימינו ומשמאלו.
• ראיית זהב. מזוודות הדולרים של השר הירשזון היו דבר מוחשי, שאחריהן אי אפשר היה להתחמק מאשמה. העדות של טלנסקי על מעטפות כסף וההקלטות של שולה זקן הבהירו גם למי שלא בקיא בפרטי החוק מה אולמרט עשה. העדויות של א’ ממשרד התיירות ושל ה’ ול’ מבית הנשיא נגד משה קצב – סיפרו את הסיפור העצוב, בלי קשר לסעיפים שבהם הורשע לבסוף.
במקרה של נתניהו זה לא כך. כל עוד אין אקדח מעשן אלא רק סיגר מעשן, הציבור הרחב מתקשה להבין את הפרשות השונות.
3.
התרגלנו לשמוע רק על “הדתה”.
הנה סיפור שראוי גם לו להפוך לכותרת: “שמי אבישי סגל, מחנך כיתה י’ בישיבה התיכונית ‘נעם’ בירושלים. רציתי לשתף אותך בסיפור שקרה לתלמיד שלי, הראל ציון”, כך נפתח המייל שקיבלתי השבוע. “הראל מתאמן כבר תקופה ארוכה בתחום האגרוף. זה התחיל כתחביב ולאט לאט התחיל לזלוג לכיוון המקצועי.
ככל ספורטאי מקצועני, זה דורש ממנו שעות רבות של אימון בשבוע על חשבון דברים אחרים והישיבה בנתה יחד איתו מערכת שעות מיוחדת. בשבוע שעבר התקיימה בנצרת עילית התחרות הארצית לבני נוער באגרוף.
התחרות מאורגנת על ידי איגוד האגרוף הרשמי והיא נחשבת לחשובה מאוד. כמו תחרויות ספורט רבות, גם המועד לתחרות הזאת נקבע לסוף השבוע, בימי חמישי-שישי-שבת (בשנה שעברה, אגב, התחרות התקיימה ביום י”ד בניסן, כלומר ממש בערב פסח). הראל ברוך השם מאוד מוכשר, כך גם אומרים עליו אנשים מקצועיים באגרוף, והוא ניצח בקרבות הראשונים ביום חמישי. ביום שישי בשעה 12:45 הוא ניצח בחצי הגמר ועלה לגמר. הוא ניגש למארגנים ואמר להם: ‘אני מזכיר לכם שאני בחור דתי ואני אוכל להתחרות רק במוצ”ש’. הם ענו לו שזה בלתי אפשרי, יש סדר למשחקים ואי אפשר לשנות, כלומר הוא צריך להתחרות בשבת בצהריים בשעה 13:00.
הראל אמר להם שהוא לא יכול לעשות את זה ואם זה כך הוא נוסע הביתה. לא האמינו שם שהוא יעזוב, ואמרו לו שזה גם יפגע בקידום שלו הלאה. הראל לא וויתר, חזר לירושלים, הגיע לביתו שלוש דקות לפני שבת והלך לבית הכנסת. אגב, הייתה לו שבת מאוד לא פשוטה, עם הרבה בכי והתלבטות לגבי ההמשך.
ביום ראשון בבוקר, כשהראל הגיע לראשונה לכיתה לאחר התחרות, ניגשתי אליו בסקרנות ושאלתי אותו: נו, איך היה? ואז הראל ענה לי: ‘הגעתי למקום השני, אבל לא הפסדתי’. לא הבנתי, ושאלתי אותו איך זה יכול להיות, ואז הוא סיפר לי את הכל”.
מאיגוד האגרוף נמסר בתגובה כי הראל יכול היה להישאר במלון בנצרת עלית וסירב, וכי בעבר שומרי שבת קיבלו אישור להתחרות במוצאי שבת. אבל השאלה היא עקרונית יותר. הראל לא מבין למה כל התחום, מלכתחילה, פתוח רק למחללי שבת. קבוצת הורים שומרי שבת שילדיהם הספורטאים נתקלו בדילמות דומות, פנתה לאחרונה לבג”צ.
בית המשפט נתן למשרד הספורט ארבעה חודשים לגבש מדיניות חדשה שתאפשר הזדמנות שווה לספורטאים שומרי שבת. המשרד יוכל לשלול מימון מארגון שלא יעמוד בתנאים החדשים.
המורה אבישי מסיים את מכתבו כך: “מצד אחד, מאוד התרגשתי מהתנהגותו של הראל. אני גאה בהחלטה שלו. הראל זכה לכבד את השבת וכולנו בישיבה מרגישים כך. אפשר לחנך את התלמידים לכבד ולשמור על קדושתה של השבת על ידי לימוד הלכה, שיעורים, שיחות וכו’ ואפשר לחנך ולהשפיע על ידי סיפור שכזה.
מצד שני, המקרה הזה גם מאוד מקומם. אני גם מורה לאזרחות, ואחד הדברים שאני מאוד משתדל לחנך אליו את התלמידים זה להסתכל בעין טובה על מדינת ישראל כמדינה יהודית, למרות הביקורת שיש לנו. האם במדינת ישראל, בשנה ה-70 לקיומה, אין אפשרות לבחור שומר שבת להתחרות בספורט מקצועי? האם בחור במצב שכזה חייב להכריע בדילמה או להיות דתי או ספורטאי מקצועי? מה הכותרת של מקרה כזה – הדתה או החלנה?”.
• טורה של סיון רהב-מאיר מתפרסם ב’ידיעות אחרונות’