לאבא מותר להגיד כן • הטור של ידידיה מאיר

 “אני אגיד לך במה אני מקנאה?”, אמרה פתאום המגישה, שרון כידון, בשידור חי. זה היה ביום שישי האחרון בבוקר. עליתי לשידור בתוכנית ברדיו תל אביב, לשיחה שבכלל הייתה אמורה לסכם את הסיקור התקשורתי של שבוע החטיפה, אבל תוך דקה וחצי הריאיון כולו עבר מדיבור על גלים פתוחים ופרשנים צבאיים לדיבור על הדבר עצמו. “אני רואה בטלוויזיה את האימהות האלה”, המשיכה המגישה, “ואני מסתכלת על זה כאימא, על הכוח האדיר שיש בהן, ואני חייבת להגיד לך שאני אפילו מתמלאת קנאה.

אני אומרת לעצמי: אם רק הייתי יכולה לטפל בעצמי, בכל כך הרבה דברים, דרך האמונה, אני חושבת שהרבה דברים היו נחסכים ממני. הרבה אכזבות, הרבה כעסים. זאת אומרת, יש כאן משהו, ותרשה לי לשאול אותך, ידידיה, האם יש בדרך ההתמודדות שלכם הדתיים משהו ששונה מאיתנו? אולי יותר קל לכם?”

לא ידעתי מה להגיד לה. מבחינה מיסיונרית-דוסית התשובה הנכונה היא כמובן: “כן, שרון, בטח, ברור. בואי תעשי אצלנו שבת ותהפכי גם את לאישיות נעלה, מאמינה ועוצמתית כמוני. כולנו כאלה”.

אבל מה שיצא לי מהפה היה האמת הפשוטה: “אה… את מקנאה בהם על תעצומות הנפש… ואת חושבת שאנחנו הדתיים לא משתאים ומקנאים בהם ומקבלים השראה ומנסים ללמוד מהאמונה שלהם?”.

 ועכשיו לעיתונאי שלא ממש מקנא במשפחות. אני רוצה לדבר רגע על ההתבטאות המזעזעת של איש התקשורת רענן שקד. לא, אני דווקא לא מתכוון לאותו משפט קצר שלו על כך ש”ברגעים אלה לבו של כל הורה בישראל אומר לו אותו דבר: המטורללים האלה לוקחים איתם את הילדים שלהם לגור איתם בשטחים”.

למרות הזעם ולקצף הציבורי, זה דווקא לא הטקסט המזעזע באמת ששקד הנפיק בשבוע החולף. ממש במקביל התפרסם טור שלו שעסק לא בשלושת הילדים החטופים אלא בשני הילדים הפרטיים שלו. “אין לי זמן”, קובע שקד בתחילת הטור, ומפרט: “הילדים עיכלו את כולו ודורשים תוספת. מה לעזאזל עשיתי עם כל הזמן שהיה לי קודם, לפני שהם הגיעו? מה עשיתי עם עצמי, נניח, כשהייתה לי שבת שלמה מהבוקר עד הערב – שבת שבה התעוררתי בבוקר לבד, שתיתי קפה, בדקתי מיילים של כל השבוע באמצעות קפיצה לתיבת הדואר בחדר המדרגות…

אני נזכר בספת הרווקים בסלון הדירה השכורה שלי, שיכולתי לישון עליה שעה-שעתיים ואז לקום והוא עדיין היה לידי: הזמן הפנוי. באותם ימים הייתי רק שואל את עצמי: אולי אשב ביום שישי בצהריים בשלושה בתי קפה ברצף, עד הערב? למה לא נחתי רצוף כל הזמן הזה רק כדי לפצות על כל המנוחה שלעולם לא תהיה לי יותר, אחרי שהחיים שלי יופקעו ממני בידי בני משפחתי שטרם נוצרו? בשלב כלשהו היו לי ערימות ענקיות כל כך של זמן פנוי, עד שלא היה כבר איפה לשים אותו, והחלטתי לנקוט פעולה דרסטית ולהעביר שלוש שנים שלמות ממנו לניו יורק.

נרשמתי לתואר שלא הייתי באמת צריך, והעברתי שלוש שנים בלעשות את מה שממילא לא עשיתי עם הזמן שהיה לי – רק בניו יורק. זה היה בזבוז הזמן הכי מועיל אי פעם. ויום אחד הגיעו הילדים והזמן כולו פשוט נלקח, כולו, קומפלט”.

טוב, הבנתם את העיקרון. בשלב מסוים עלה בי החשש שאנשים שיקראו את הטקסט הזה פשוט יחליטו שלא להביא ילדים לעולם, כי הם לא יוכלו ללכת לבית הקפה הרביעי ברצף ביום שישי בצהריים. התלבטתי האם להמליץ לשקד לקרוא לבייביסיטר שתיקח את הילדים לגינה כדי שיישן צהריים, או סתם לכתוב לו שנשמע לי דווקא שחייו הרבה יותר מעניינים ומלאים כעת, כשסוף סוף הוא לא משועמם ובודד, אבל אז הגיעה פסקת הסיום. שימו לב: “מה שנלקח ממני יותר מכול זה הזמן לגדול. עכשיו אתם, ההורים, הכי גדולים שתהיו, וכאן זה נעצר. ברגע זה הזמן שלכם לגדול מופקד בשמירת חפצים, ואתם נדרשים לגדל אחרים”.

הלו, הלו, אני לא אב השנה, ואפילו רחוק מזה. אני וורקוהליסט למדי, ואני גם אוהב שקט, ולנמנם על הספה בצהרים זה באמת קסום, אבל להגיד שההתפתחות העצמית שלי נעצרה כתוצאה מההורות? עד כאן. זה הרי בדיוק להיפך. מהרגע שבו אתה הופך להורה אתה רק מתחיל להתפתח.

הזמן לגדול לא נלקח ממך, הזמן שלך לגדול באמת רק מתחיל. אתה מתחיל ללמד וללמוד, לחנך ולהתלבט, לעבור תהליכים, לעבוד על הסבלנות, לחתל, לגמול מחיתולים, לשכנע למה צריך לעשות עכשיו מקלחת, לוותר ולהגיד שנעשה כבר בבוקר, להבין בבוקר שאין זמן למקלחת, לאהוב, לצחוק, לצעוק, להעניש, להתעצבן, להתרגש. לכל זה קוראים, במילה אחת, “החיים”. נעים מאוד. הרי מה הייתי לפני זה? סתם אחד שישן על הספה בצהריים.

והמטורללים האלה עוד לוקחים את הילדים שלהם לגור איתם בתל אביב.

 כמה עצרות תפילה היו כאן בשבוע האחרון. ועצרת תפילה זה גם מישהו שנוסע ברכב ושומע חדשות ברדיו ואומר לעצמו “די, ריבונו של עולם, שיחזרו כבר”. באופן אישי, מתוך כל התהילים והשופרות והאחינו והנאומים והדרשות בכל רחבי הארץ, מה שלא עוזב אותי, גם שבוע אחרי, הוא הרגע שבו יו”ר הכנסת יולי אדלשטיין אמר קדיש בסוף עצרת התפילה הגדולה בכותל המערבי. אולי בגלל האבל על אשתו שנפטרה לפני כמה חודשים, אדלשטיין כובד בקדיש הזה.

יו”ר הכנסת אמור להיות הכי ממלכתי, הכי מאופק. אבל כמה שהוא לא היה מאופק. הזעקה שלו מעומק הלב הרעידה את האלפים: “תיענו ותיעתרו ברחמים מן השמיים, תקובל צעקתכם, תישמע תפילתכם ברצון, וייענה קול עתירתכם!”. מאוחר יותר סיפר שבזמן שעמד שם כשליח ציבור, נזכר בימים שלו בשבי, בכלא הרוסי, כאסיר ציון.

ואני, ברגע הזה, נזכרתי בתפילה שהתקיימה באותו מקום, רחבת הכותל, בחנוכה תשל”א, בימי משפט לנינגרד. המונים התאספו אז להתפלל למען יהודי רוסיה שפעלו במחתרת מאחורי מסך הברזל, נתפסו ונאסרו. ר’ שלמה קרליבך הוביל את עצרת התפילה המרגשת ההיא, שבמהלכה התקבל הדיווח ממוסקבה על כך שגזרו על אותם יהודים שנות מאסר ארוכות וחלק אפילו נידונו למוות.

קרליבך הלחין בו במקום שיר חדש בעבורם, “מוציא אסירים”, והקהל שר אותו יחד שוב ושוב. לבסוף, הלחץ הבינלאומי על רוסיה הביא להמתקת גזר הדין, וגם פתח את מסך הברזל לעליית יהודי ברית המועצות.

לימים תיאר קרליבך את אותם רגעים: “השיר הזה נכתב כשעמדנו כולנו יחד בכותל והתפללנו למען האסירים של משפט לנינגרד. זה באמת היה יפה לראות יהודים מכל הסוגים, דתיים ולא דתיים, זקנים וצעירים, מתפללים ביחד על האחים שלנו. הייתי שם ופתאום שמענו ברדיו שהם נשלחו

למוות, השם ישמור. שמתי את הגיטרה שלי חזרה בתיק, מתוך ייאוש, אבל אז הרב נחום קוק שעמד לידי אמר לי: ‘מה אתה עושה? זה לא הזמן להפסיק לנגן, זה הזמן לעשות שיר חדש!’. לקחתי את הגיטרה שלי שוב, הוא פתח לי את הסידור ושם נאמר: ‘מוציא אסירים ופודה ענווים’.

נזכרתי באחים הקדושים שלי ובאחיות הקדושות שלי, יהודי רוסיה, והתחלנו לנגן וכולנו שרנו שם ביחד: אלוקים, בבקשה, אתה מוציא אסירים ופודה ענווים, תוציא את הענווים האלה מהכלא, הם כל כך אציליים. הרי הייתי ברוסיה ופגשתי אותם. הם כל כך עדינים שהם לא מודעים לקדושה שלהם. הם לא מודעים לכך שהם היהודים הכי חזקים בעולם. אתם יודעים, חברים, כשהמשיח יגיע ביום הגדול, אתם יודעים מה המקום הראשון שהוא ילך אליו? בית הכנסת של מוסקבה! כי אם המשיח ילך לכל מקום אחר בעולם, אנשים יגידו לו: ‘נו טוב, מתי המטוס שלך ממריא לישראל? כי פשוט יש לי עוד עבודה במשרד, יש לי עוד משהו לבדוק בבורסה’. אנשים יגידו למשיח: ‘אפשר אולי להצטרף רק מחר? היום יש לי פגישה מאוד חשובה’.

אבל כשעמדתי עם אלפי צעירים יהודים ברוסיה ידעתי שאם המשיח היה מגיע לשם ואומר להם ‘בואו לירושלים’, הם היו הולכים אחריו ברגל עד ירושלים. הם מחכים לו. יש שם כל כך הרבה משטרה חשאית, ויש שם מצלמת טלוויזיה ענקית שצילמה הכול, וכל אדם שרקד שם איתי – צולם. הם כולם מתועדים, ועכשיו השלטון ברוסיה יכול לברר מי הם. ובכל זאת הם רקדו איתי, הענווים האלה”.

 אבל זה לא הסוף. הענווים אינם רק יהודי רוסיה, הענווים הם גם אנחנו. כך לפחות לפי פירוש נוסף שנתן קרליבך למילים האלה כשנתיים מאוחר יותר, בנסיבות שונות לגמרי. בשנת תשל”ב הוזמן קרליבך לשיר בערב לכבודו של הצנחן יאיר דורי. דורי נפצע אנושות במלחמת ההתשה, נפל בשבי המצרי, והוחזר לישראל אחרי תקופה ממושכת בכלא. שמחה הולצברג, אבי הפצועים, הביא אותו מבית החולים תל השומר שם היה מאושפז אחרי השחרור, לערב מיוחד במועדון ‘צוותא’ בתל אביב. ושם קרליבך שר שוב את השיר “מוציא אסירים” והקדיש אותו הפעם לדורי וגם לחבריו השבויים שעדיין נותרו במצרים.

ולפני השירה, הוא ליווה את עצמו בפריטה עדינה בגיטרה, ונתן עוד הסבר עוצמתי למילים האלה, פירוש שרלוונטי מאוד מאוד לימינו אנו, לאסירינו אנו ולתפילותינו אנו: “בכל בוקר, כשיהודי עומד להתפלל שמונה עשרה, קודם שהוא עומד לפני מלך מלכי המלכים, הוא אומר תפילה קצרה, קטנה, וכך הוא אומר: ריבונו של עולם, מוציא אסירים, פודה ענווים, עוזר דלים, ועונה לעמו ישראל בעת שוועם אליו. רבותיי, אני מבין מה זה מוציא אסירים. הקב”ה יוציא בחזרה את כל הבחורים הקדושים שהם עדיין בשבי המצרי עכשיו. אבל מה זה ‘פודה ענווים’? עניו זה דבר טוב מאוד, מדוע צריך לפדות אותו? כתוב בספרי חסידות שלפעמים לא טוב להיות עניו.

יש אִמרה קדושה מאת רבי נחמן מברסלב: לו היו יודעים בני אברהם, יצחק ויעקב, שהמפתח של גאולת עולמים הוא בידם, היו כבר מביאים את הגאולה לכל העולם. לצערנו הרב לפעמים אנחנו קצת ענווים, ולכן אנחנו מתפללים ואומרים ‘פודה ענווים’. ריבונו של עולם, תפדה אותנו מהענווה שלנו. תגלה לנו שאנחנו מסוגלים לשנות את המציאות בתפילה שלנו. שירו איתי רבותיי: מוציא, מוציא אסירים, ופודה ענווים. מוציא, מוציא, אסירים, ופודה ענווים, ועונה לעמו ישראל בעת שוועם אליו”.