חשבתם פעם מה לומדים בשיעורי כלכלה? חשבתם פעם מה הם עושים שם, למען ה’, הסטודנטים בכל שנות התואר?
גם אני חשבתי, ועודני חושב. לפיכך לא תמצאו כאן תשובות לשאלות הרות גורל אלו, אבל הצצה, הצצה קטנה, לשיעור אחד בכלכלה תקבלו כאן היום.
באחד משיעורי הכלכלה, נכנס המרצה לכיתה עם שטר של מאה שקל בידו. שטר רגיל, סטנדרטי ובעל ערך כשוויו ממש. הסטודנטים מביטים בו, בשטר, בהשתאות, ומנסים להבין מה הפעם, על מה יהיה השיעור בסבב הנוכחי.
“השטר הזה מוצע למכירה פומבית”, פותח המרצה את דבריו.
צחוק של לגלוג וגיחוך נשמע בקהל.
“שקל ועשרה”, צועק אחד הסטודנטים. ילד טוב כנראה, שחונך בבית לא להרוס למרצים את ההרצאות. “שקל שישים”, צועק אחר, שנכנס לאווירה. “ארבעה שקלים!” צועק השלישי.
אין אפס, האווירה מתחילה להתחמם. המרצה מבסוט, העסק עובד. הוא מסתובב עם השטר בין כולם ומלבה את האש: “מי מוסיף? השטר עומד כעת על ארבעה שקלים”.
“עשרה שקלים”, צועק אחד המשתתפים ומכניס את כולם למתח. כעת אף אחד כבר לא רוצה להישאר בצד, ומחיר השטר מתחיל לטפס. חמישה עשר, עשרים, עשרים וחמישה, כולם מעלים, אחד מוסיף על השני, והאווירה מתלהטת.
לפתע מירכתי החדר נשמע קולו של אחד הסטודנטים: “חמישים שקלים”. שקט בקהל, מישהו מתחיל לקחת את העסק ברצינות.
ואכן, אט אט נפתחות העיניים, מוצע כאן למכירה שטר של מאה שקלים, ששוויו הוא לפחות מאה שקלים. אין שום סיבה שבעולם שלא לרכוש את השטר בסכום של עד מאה שקלים.
המכירה מתחילה לאבד פרופורציות. אין רגע אחד של שקט. שישים, שבעים, שמונים, ואפילו תשעים וחמישה שקלים מוצעים עבור השטר, אף אחד אינו עוצר.
“מאה ואחד”, נשמעת לפתע צעקה אלמונית.
הופה, ההרצאה מתחילה להיות מעניינת, איזו סיבה יש לאדם נורמטיבי לקנות דבר בשווי מאה שקלים, בשקל אחד יותר? כנראה שיש.
“מאה ועשרה שקלים”, צועק סטודנט נוסף.
המרצה לא יכול להסתיר את סיפוקו, חיוך של הנאה עולה על שפתיו שעה שהסכום המוצע עבור השטר מטפס הרבה מעבר לשווי האמיתי, והוא ממשיך לדרבן את כל הנוכחים. מאתיים, חמש מאות, שבע מאות, המחיר מטפס בצורה הזויה.
חמש דקות נוספות, ומחיר השטר עומד כבר על אלף שקלים. פי עשרה משווי האמיתי. על מחיר זה אף אחד לא יכול להתחרות.
הסטודנט המאושר, זוכה בשטר והוא ניגש לקבלו מהמרצה. חמישה שטרות כחלחלים של מאתיים ש”ח נמסרים עבור שטר אחד עלוב בן מאה שקלים.
•
“אז מה היה לנו כאן”, פותח המרצה את דבריו בסוף סאגת המכירה, כשכל הסטודנטים סקרנים לשמוע את התשובה לחידת המכירה הפומבית. “כולכם ידעתם ששוויו של השטר הוא מאה שקלים בלבד, לשטר אין ערך סנטימנטלי כזה או אחר, אין לו חשיבות בפני עצמו והוא שטר ככל השטרות בעולם. מדוע אפוא הסכמתם כולכם לשלם בעבורו יותר מהשווי שלו. הרי זה אבסורד של ממש”.
כולם מהנהנים בראשם. לכל המשתתפים ברור שהם היו עתה עדים לתופעה מוזרה ביותר שאין לה הסבר הגיוני.
“ובכן”, עונה להם המרצה, “לשטר אין שווי. אבל למכירה יש שווי גדול”.
ובעוד הפיות נפערים בחוסר הבנה מוחלטת, ממשיך המרצה להסביר: “ברגע שעבר השטר את מחירו האמיתי, החלה כאן מכירה חדשה, לא על השטר, אלא על כבודכם. לאחר שנאמר כבר הסכום הגדול יותר מסך המאה שקלים, התמודדתם כולכם על מעמדכם החברתי. על כבודכם, ועל מידת היותכם עתירי ממון או נכסים. מכאן והלאה, השמים הם הגבול. כי לכבוד, כידוע, אין מחיר”.
•
שיעור בכיר הם למדו שם באותו היום, שיעור לחיים. הוא מתקשר גם איכשהו לכלכה נבונה, מן הסתם, אחרת המרצה לא היה מרצה לכלכלה אלא לפסיכולוגיה חינוכית. וגם אנחנו, ממש בחינם, קיבלנו מסר ענק לחיים. (ותודה לסופר קובי לוי, שכמדומה כתב סיפור זה או דומה לו, אי פעם).
הכבוד, מסתבר, אינו נמדד בכסף. אנשים עשירים ובעלי אמצעים, יעדיפו לוותר על ממון רב בשביל טיפת כבוד.
רוצים דוגמא? גשו נא אל דונלנד טראמפ, נשיא ארה”ב, הוא אינו משתכר יותר מסנט אחד לשנה, בעבור היותו נשיא המעצמה הגדולה בעולם. הסיבה לכך מן הסתם, אינה ענווה יתרה, גם לא רחמים או חסכון לתקציבה הענק של אמריקה. נשיא ארה”ב כמו גם ראש העיר ירושלים, מוותר על שכרו העצום רק בשביל כבוד, בשביל להירשם לדורות בספרי ההיסטוריה כמי שעבד בחינם. הכבוד המדומה הזה נרכש בכסף רב, רב מאד.
הרדיפה אחר הכבוד, אם כן, עולה הרבה כסף, לא סכום שישנו למיעוטי יכולת כמונו. הוויתור על הכבוד, והבריחה מאור הזרקורים, יכולים לחסוך לנו הרבה מאד כסף, סכום שכדאי להשקיעו בדברים משמעותיים טיפה יותר.
זכרו תמיד: כל הרודף אחר הכבוד, הכבוד בורח ממנו. וכל הבורח מן הכבוד, הכבוד רודף אחריו.
חידוש מעניין שמעתי בנושא מאבי שליט”א: אם שניהם רחוקים מהכבוד, גם הרודף וגם הבורח, אז היכן ההבדל ביניהם? התשובה מבהילה, במוות. רק כשעוצרים שני בני האדם את ריצתם, הבורח והרודף, אז מתברר ונגלה לעיני כל ההבדל ביניהם.
הרודף אחר הכבוד, ממשיך את רדיפתו בעולם הבא, נעבא’ך. אבל הבורח ממנו, נתפס על ידי הכבוד לבסוף בשעת מותו, כשאינו יכול יותר לברוח. ואז הכבוד תופס אותו, הו הו כמה שהוא תופס אותו.
אז בואו נניח לו, לכבוד המדומה, נשאיר אותו לעשירים באמת, לאלו המכלים את ממונם בעבור תאוות רוחניות. כי הכבוד, כידוע, הוא תאווה רוחנית, וכשאדם נהנה בעולם הזה מהנאה רוחנית, הוא מנקה לעצמו הרבה הרבה מההנאות והתענוגות האמיתיים בעולם הבא.
• מנחם מן הוא סופר ופובליציסט חרדי: [email protected]