1.
קיבלתי כמה פניות מקוראים שתוהים האם הסיפור שסופר כאן בשבוע שעבר אירע במציאות. האם התיאור של אותו קשב שעובד לפרנסתו במעקב אחרי שיחות ושיעורים של רבנים באתרי מכינות כדי לתפוס אמירות לא פוליטיקלי קורקטיות שלהם ולמכור לתקשורת, קרה באמת?
ובכן, התשובה היא: ייתכן מאוד שכן. כלומר, אני בדיתי מעשייה מליבי, אבל לדמויות בהחלט יש קשר למציאות.
הרי רק לאחרונה התפרסם שהארגון הקיצוני ‘הפורום החילוני’ עוקב באובססיביות אחרי אתרי המכינות והוא זה שעמד מאחורי הכתבות האחרונות נגד המכינה בעלי.
זה היה די שקוף: אם בכל הכתבות עם הקלטות הרבנים מתראיין ראש הפורום או היועץ המשפטי שלו ודורש להפסיק לתקצב לאלתר את מכינת עלי, סביר להניח שזאת הוקרת המערכת, הצ’ופר למי שהביא לה את הסיפור (כמקובל בתקשורת). אז יש קשבים כאלה במציאות. אני נטלתי את חירות הכותב וניסיתי להיכנס לראשו של אחד כזה. מה שנקרא: “מבוסס על סיפור אמיתי”.
אבל כרגיל, בכל מה שקשור ל”הדתה”, המציאות עולה על כל סאטירה. בואו תשמעו מה קרה השבוע. והפעם, אני מדגיש מראש: כל מה שייאמר כאן הוא לא פרודיה או הומורסקה מתחכמת.
הכול קרה.
2.
ביום חמישי בלילה, קיבלתי הודעה נרגשת ממכרה שלנו, אמא של לוחם בגדוד החרדי ‘נצח יהודה’. בעצם, היא גם מכרה שלכם. קוראים לה נועה ירון. כן, הסופרת המרגשת, בעלת ה’מקימי’.
באותו יום סיים בנה, נחמן (אלא איך יקראו לו?), קורס מ”כים, והיא חזרה מהטקס באורות. “חבל שלא היית שם”, סימסה לי, “פשוט הפסדת. היה לך חומר מקסים לטור. ממש חוויה”.
כל הכבוד לחיילים שהגיעו לקו הסיום, חשבתי לעצמי, ברכות חמות לרגל קבלת הסיכה – אבל זה כולה מ”כים. למה אני צריך להיות שם כאילו זה סיום קורס טיס? עוד מעט היא תגיד לי שהייתי צריך לבוא גם לחזרה הגנרלית? ובכלל, ממתי מסדרים צבאיים עושים את זה לברסלבים אנרכיסטים?
אלא שאז היא שלחה סרטון קצר עם הסבר מלווה. “תראה את זה. הטקס נגמר כמו כל טקס צבאי בשירת התקווה. ואחרי ההמנון, חיילי ‘נצח יהודה’ התחילו לשיר שם בכזאת מתיקות ביחד: ‘אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח’. וכל הקהל, מאות הורים ובני משפחה של המסיימים – והיו שם מ”כים מכל צה”ל, ממש לא רק דתיים – הצטרפו לשירה האדירה. זה היה כל כך מרגש”.
פתחתי את הסרטון. על רחבת המסדרים עומדים בשורות מאות החיילים שסיימו את הקורס. למעלה, על הטריבונות, אלפים, ממש אלפים, של בני משפחה. דגלי היחידות השונות מתנופפים, קצינים מצדיעים בדום מתוח, ומהרמקולים שומעים את התזמורת הצבאית מסיימת עם הקרשנדו של “ארץ ציון וירושלים”.
ואז נהיה שקט קצר ומתחילה שירה חרישית של “אני מאמין”. בהתחלה רק החיילים של הנח”ל החרדי, אבל תוך כמה שניות השירה מתגברת ורבים מהקהל מצטרפים. כל הפאתוס הצבאי, כל הפורמליות של הטקס, הופכים ברגע משחרר אחד לשירה אדירה של שיר האמונה העתיק: “אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח”.
בקטע הזה מפקד הטקס מכריז: “לשחרור המפקדים המסדר יעבור לדום. מסדר דום. קצינים הצדע!”, אבל הקהל לא מוותר וממשיך לעוד סיבוב של השיר: “ואף על פי שיתמהמה, עם כל זה אחכה לו, אחכה לו בכל יום שיבוא, אני מא-מ-ין!”.
ואז מחיאות כפיים סוערות של כולם. תם הטקס. וואו. איזו עוצמה יהודית. איך, איך לא הייתי שם?
3.
זה קרה כאמור ביום חמישי. ביום ראשון בערב, צפיתי בהקלטה של חדשות עשר. רציתי להתעדכן בפרטים של הסיפור המדהים שנחשף שם שעה קלה קודם לכן, על המסרונים לשופטת בתיק 4000, ופתאום – כותרת נוספת, לא פחות גדולה ודרמטית: “ההדתה בצה”ל”.
מגישת המהדורה שואלת בזעזוע: “למה וכיצד שירת ‘אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח’ נכנסה לתוך מהלכו הרשמי של טקס צבאי של סיום קורס מ”כים צמוד לשירת התקווה? הורים חילונים לחיילים התלוננו היום”.
הכתב הצבאי מדווח בכתבה בטון חמור מאוד. טון ששמור בדרך כלל לדיווחים על תאונות אימונים עם נפגעים.
“יום חמישי, חמש אחר הצהריים, עיר הבה”דים בנגב, טקס סיום קורס מפקדי כיתות בצה”ל. מיד לאחר שירת התקווה מופיע פתאום שיר אחר (פאוזה להעצמת הדרמה). השיר ‘אני מאמין'”.
“האירוע היה מאוד מפתיע ובוודאי לא לפי כללי הטקס”, אומרת גברת אחת שנכחה שם, “נדמה היה שגם מפקד הטקס התבלבל לרגע, מכיוון שלא עשה דבר כדי לעצור את השירה הזאת. בתוך הטקס, זה הרגיש כמעט כמו מחטף. מישהו לוקח לעצמו את הזכות לומר משהו בטקס שלא כולנו הסכמנו אליו”.
זהו. אין עוד מרואיינים בכתבה. לא “הורים זועמים” אלא אישה זועמת אחת.
אבל הכתב ממשיך: “השיר ‘אני מאמין’ הוא שיר שכל אדם דתי אומר או שר בסוף תפילת שחרית. בשנים האחרונות חיילים מהציונות הדתית הוסיפו אותו לטקסים צה”ליים. מדובר צה”ל נמסר בתגובה: ‘מדובר באירוע חריג ואחריו התבצע חידוד נהלים בבסיס וביחידות השונות שאליהן החיילים משויכים'”.
4.
אתם קולטים מה קרה פה בעצם? טקס צבאי שנחתם כרגיל בשירת התקווה, הכול לפי הכללים והסדר, ואז, כשזה נגמר, החיילים בוחרים ברגע המכונן הזה בחייהם לשיר גם את “אני מאמין”. רובו הגדול של הקהל מצטרף בהתלהבות, חלקו לא מכיר את המנגינה אבל מתרגש מהמילים, ורק אימא אחת, חילונית פנאטית, מרגישה מאוימת.
זו זכותה, כמובן, אם כי יש פה עניין ששווה בדיקה: למה המילים האלה, שליוו את אבותיה ואת אבות אבותיה בזמנים הכי קשים ונתנו להם כוח ותקווה, כל כך מאיימות עליה עכשיו? אתם יודעים מה? עזבו עכשיו את אבות אבותיה ואת הכבשנים: למה בכלל שיר שחיילים שרים ביחד מאיים עליה?
אבל בסדר, יש טיפוסים מעצבנים כאלה בכל ועד בית. ככה זה בחיים. היא מוזמנת לכתוב מכתב תלונה לנציב קבילות משהו, שאמור לענות לה בעוד חודש-חודשיים שמכתבה התקבל ושתפסיק לנג’ס בבקשה כי השיר הזה שהיא כל כך מפחדת ממנו, משום מה, הוא בכלל לא חלק מהטקס, והצבא עם כל הכבוד לא מתערב בשירי מורל של החבר’ה, וחוץ מזה שהטקסט של הרמב”ם עדיף על טקסט של סטטיק ובן אל.
הבעיה היא שמכל המגוון הגדול של אלפי הישראלים שעמדו שם על הטריבונות, דווקא לאג’נדה המגה-קיצונית של האמא היחידה הזאת, יש רוב בתקשורת. שימו לב על מה אנחנו מדברים: על חרדים שמתגייסים לצה”ל, על חרדים שהולכים לשלושה חודשים בקורס מ”כים, על חרדים שעומדים ברחבת המסדרים ושרים התקווה, אבל כשנגמר הטקס הם שרים גם “אני מאמין”. לא. עד כאן. כל זה אינו שווה לה. אתם תשירו התקווה ולא תפסיקו בדיבור עד שהמפקד יגיד “לשחרור המפקדים המסדר יעבור לדום”.
ותפיסת העולם הזאת של האמא הכי לא פלורליסטית בצה”ל, אשכרה מקבלת כותרת ראשית במהדורה של חדשות עשר. המסרונים של השופטת פוזננסקי-כץ ומאבקה של גברת אני מאמין – ביחד בכותרות, כולל התגובה המבוהלת של דובר צה”ל שממהר להרגיע שמדובר ב”אירוע חריג”.
לא נכון, דובר צה”ל.
שירת “אני מאמין” היא ממש לא אירוע חריג. האמא הזאת היא אירוע חריג (ואם כבר מדברים, אז זה לא “אירוע”, זה שיר. בסך הכול שיר). טוב, נו, העיקר ש”התבצע חידוד נהלים”. מזל שצה”ל לא הודיע על הפסקת כל הטקסים עד לבדיקת המחדל.
תדע כל אם טרחנית כי הפקידה את גורל בניה בידי מפקדים שלא ייתנו להם לשיר שירים לא ראויים.
5.
אבל זה עוד כלום. למחרת שלח לי מישהו את הכותרת הבאה מאתר ynet: “תלמידי כיתה א’ התבקשו לצייר חבל תלייה”. לפני שאעבור לגוף הידיעה, אני שב ומזכיר לכם שכל מה שכתוב בטור הוא תיעוד יבש של עובדות. לא סאטירה ולא פרודיה, כן?
טוב, אז הנה הפרטים המלאים: “תלמידים בכיתה א’ בבית הספר היסודי ברנר בגבעתיים התבקשו לצייר את המן הרשע תלוי על עץ. הבקשה הועברה לילדים בשבוע שעבר במסגרת דף עבודה שחולק להם לקראת חג הפורים. אדם שמעורה בפרטים אמר כי ‘הורים שנתקלו בחומר הזה פשוט זעמו’. במקביל, פעילה חברתית בעיר טענה כי מדובר בהתמשכות של תופעת ההדתה בבתי הספר בגבעתיים. לדבריה, ‘אני לא מופתעת, זה כלום לעומת דברים אחרים שנחשפנו אליהם בשנים האחרונות’.
“ויוי וולפסון, סגנית ראש העיר ויו”ר סיעת מרצ במועצת העיר, אמרה: ‘מזעזע לראות, פעם נוספת, איך מנצלים חגים עממיים שיכולים להיות מקור לשמחה, להדגשת השנאה ויצירת אלימות אצל תלמידי בתי הספר’. בעקבות המקרה מתכוונת וולפסון לפנות למנהל החינוך העירוני. ‘אבקש לבדוק את החומרים שהילדים נחשפים אליהם. למרות שהחומר מגיע ממשרד החינוך – יש אחריות לכל מורה ומחנכת לתכנים שמועברים בכיתות’.
“עינת גבריאלי, סגנית יו”ר ועד ההורים בבית הספר, ביקשה להרגיע את הרוחות. ‘אני מבינה בהחלט את ההורים שהביעו תרעומת נגד המטלה הזו, אך יש לציין כי ברגע שההורים יצאו נגד התכנים בדף שחולק, בית הספר לקח אחריות על המעשה ואסף בחזרה את הדפים. מאז, החומר הזה לא הועבר יותר בבית הספר'”.
ואם זה לא מדכא/מצחיק מספיק, לסיום מגיעה תגובת העירייה: “הדף שחולק היה יוזמה פרטית של אחת המורות שלא שמה לב לתוכנו. הדף נאסף מיידית מהתלמידים והטעות הובהרה למורה, להורים ולילדים. הדבר החמור בסיפור הוא הניסיון הציני של פוליטיקאית מקומית, בשנת בחירות, להתערב בעבודתם של מנהלת בית הספר והצוותים המקצועיים-חינוכיים בבית הספר המצוין, ברנר, ולזעוק הדתה מבלי שטרחה לבדוק את פרטי המקרה, זאת, בעיר שהובילה את המאבק בחוק המרכולים”.
6.
אתם הבנתם לאן ההדתה הזאת מדרדרת אותנו? ילדים תמימים, שלא ראו שום דבר שפוגם בעולמם הטהור, לא בטלוויזיה ולא באינטרנט, נחשפו לחבל התלייה של המן הרשע!
מי יודע לאן זה עוד יגיע? לאכילת אוזני המן?
ובואו לא נשכח שאחרי פורים מגיע פסח, ואז אולי המורה תפצע את נפשם הרכה עם הסיפור על מכת צפרדעים? אז בסדר, אם אתם גרים בגבעתיים אתם יכולים לישון בשקט. העיר שהובילה את חוק המרכולים תדע לעצור את ההדתה הקשה הזאת, אבל מה עם ערים אחרות? ומה יקרה בגיל מבוגר יותר?
הרי אם לא נפנה את כל ההתנחלויות, השלום לא יגיע, ואז, יום אחד הילדים האלה יגיעו לצבא, ומי יודע, אולי הם ילכו לקורס מ”כים, ואתם זוכרים איזה שיר מחכה להם שם בסוף הקורס.
• הטור מתפרסם העיתון ‘בשבע’