1.
רק גן הוורדים מפריד בין בית המשפט העליון לבין הכנסת, אבל תהום פעורה ביחס הציבורי כלפיהם. הייתי בעבר כתבת בכנסת, ובשנים אחרות גם כתבת לענייני משפט. אני זוכרת את הפער העצום ביחס של אנשים לתפקיד שלי.
“כתבת בכנסת” הייתה בשבילם זאת שמסקרת את המושחתים, הטיפשים, הקולניים. אבל כתבת לענייני משפט? וואו, את נושמת אוויר פסגות במחיצתם של בני אלים. את מסקרת את הצדק והיושר עצמם, את לובשי הגלימות הנעלים.
לכן מה שקורה במערכת המשפט בימים אלה כל כך עצוב וכל כך חשוב.
2.
ביום ראשון בערב נשמטו בתדהמה הלסתות של רבים מתושבי ישראל. ביום שלישי בערב הם התבקשו לסגור שוב את הפה ולשכוח כליל את התדהמה. פחות מ-48 שעות אחרי פרסום ההתכתבות בין השופטת לבין התובע, פורסמה חוות דעתו של נציב תלונות הציבור על השופטים, השופט בדימוס אליעזר ריבלין. בדרך כלל טחנות הצדק טוחנות לאט, הפעם הן ידעו לטחון מהר.
הנה המילים שבהן בחר ריבלין לאורך עשרת העמודים שכתב: יוהרה, סכלות, התנהלות פגומה וקלוקלת, דיאלוג פסול, פרקטיקה פסולה, קרבה פסולה, זרעי פורענות, ביזוי, ביזיון וקצף. ואחרי כל התיאורים החריפים האלה, מה השורה התחתונה? “זוהי תקלה במישור המשמעתי ולא הפלילי”. הוא גם “ממליץ לנשיאת בית העליון לתת דעתה לכשל המערכתי שהתגלה”.
תקלה? לתת דעתה? זהו? איפה הזעזוע מול כל מה שנחשף כאן – מנגנון שמאפשר עוד התכתבויות כאלה ברגעים אלה ממש?
בצה”ל נהוג להפסיק מיידית תרגילים אחרי תקלה מבצעית, כדי לתחקר. מה עם עצירת המנגנון הפסול הזה לאלתר, אם הפרקטיקה הזו אכן כל כך רווחת? או לפחות בדיקת ההיסטוריה בטלפונים של שני הנידונים, ועיון בכל ההתכתבויות שלהם שנים אחורה? לא צריך לשים אותם במעצר עם פשפשים, אבל איך אפשר להמשיך לסדר היום? בכירי מערכת המשפט, ולו בשביל אמון הציבור – לפחות תעשו את עצמכם מופתעים.
3.
אפילו ברמה התקשורתית הנתק ניכר: לקחו שעות ארוכות (נצח במונחי תקשורת) כדי לחשוף את ההתכתבות המלאה, שהציגה מצב עניינים הרבה פחות חמור.
ואיך בבית המשפט עדיין שולחים את הדו”ח של ריבלין כקובץ של 10 עמודים בשחור-לבן, שרק קומץ עיתונאים קרא, ולא מקצרים ומנגישים אותו לציבור? איך לא שולחים שופטים – רחמנא ליצלן – להתראיין ולהסביר? אני לא טוענת שצריך להפיק סרטוני תגובה מגניבים ושאליעזר ריבלין צריך לפתוח ערוץ טלגרם, אבל העידן התקשורתי השתנה לגמרי.
אי אפשר רק להמשיך ולטעון, כפי שאמרו לי תמיד שופטים בשיחות רקע, ש”בית המשפט מדבר באמצעות פסקי הדין שלו”.
4.
התובע והשופטת לא ניסו להטות החלטות באופן מושחת. הם פשוט בני אדם. יש להם חוש הומור, והם לא יכולים להסתמס כמו רובוטים. הנסיבות הן בלתי אפשריות, אותן יש לשנות, והתרופה היא פשוטה: שקיפות. כמה שיותר שקיפות.
יש תחושה שהכול מתקיים בסתר: השופטים הם חברים קרובים של התובעים כי הם צמחו יחד בפרקליטות, יש דיונים במעמד צד אחד בלשכת השופט, והתובע אפילו בוחר לעצמו את השופטת ומחזיר אותה משבתון כדי שתדון בתיק.
אם אור השמש הוא המחטא הטוב ביותר, במערכת המשפט מתעקשים לסגור חזק את החלונות. זוכרים את הזעם הקדוש של המערכת על “משוב השופטים”?
זו הייתה יוזמה חביבה ואכן קצת פופוליסטית של לשכת עורכי הדין, אבל אהרון ברק הודיע שיילחם נגדה “כארי שואג”. ממש טרומפלדור בתל חי. לאורך שנים שופטי העליון נלחמו נגד כל שר משפטים שניסה ליישם את המדיניות שלו (חיים רמון, דניאל פרידמן, יעקב נאמן).
כמה אנרגיה מושקעת כדי לטרפד יוזמות לגיטימיות כמו ביטול שיטת הסניוריטי, או פיצול תפקיד היועץ המשפטי לממשלה. שלא לדבר על היחס המשפיל לרות גביזון ש”יש לה אג’נדה” ולכן לא מונתה לעליון, או היחס המשפיל לא פחות להילה גרסטל, שנאלצה להתפטר אחרי שארגון פרקליטי המדינה פשוט סירב למינוי שלה כנציבת ביקורת עליהם.
מה שמסוכן כאן הוא התחושה שיש עם, ויש מורמים מעם. וזה עוד לפני שאמרנו מילה על גרסטל וחיות והצעת ה”שוחד” מניר חפץ, שנשמרה בסוד שנתיים.
5.
כל רב שאומר איזה קשקוש – מביא לקריאות “לסגור את המוסד”. כל תיאטרון שמעלה הצגה מחוץ לקונצנזוס – צריך לאבד את תקציבו. ובית המשפט? הוא מעל כל הרחש-בחש הזה, לכאורה. רק כדאי שנשיאת העליון “תיתן דעתה”, ותו לא.
והדבר החמור באמת אינו הסתמסות כזו או אחרת, אלא היומרה – אחרי כל כך הרבה חוסר שקיפות ונכונות מינימלית לביקורת – לפסוק בכל הסוגיות הציבוריות הכי רגישות: המדיניות של הממשלה ביחס למסתננים השתנתה בגלל בג”צ, וכמובן מדיניות הרס בתי מחבלים והחזרת גופות של טרוריסטים.
גם השבוע, כל המערכת הפוליטית סוערת סביב חוק הגיוס. אבל זה קורה רק כי בג”צ ביטל את חוק טל, למרות שרבים ממי שבקיאים בסוגיית גיוס החרדים חושבים שהוא עבד היטב.
6.
אמון הציבור במערכת המשפט, במשטרה וגם בתקשורת נפגע קשות בימים אלה. זה לא קשור כלל לחקירות נתניהו, שצריכות כמובן להמשיך ולהתנהל. השאלה היא איך משקמים את האמון.
איך במלאת 70 שנה למדינה המשפט “כולם מושחתים” או “הכל שקר” לא יהיה כל כך שכיח. צריך לחשוב על דרכים חדשות לדבר עם הציבור, לשתף אותו, לענות לשאלותיו. לאיילת שקד יש רוח גבית לניקוי אורוות רציני, למהלך של תיקון.
בפרשת השבוע, “כי תישא”, מסופר על עגל הזהב. העם בונה לעצמו פסל מוזהב ומחליט שהוא קדוש. פרשנים רבים כותבים על הנטייה האנושית שלנו לסגוד לסמלים, מוסדות וחפצים שהם רק יצירי-אנוש. אלפי שנים חכמינו מזכירים לנו את סכנת השעבוד הזו. הם מזהירים מפני חוסר ביקורתיות כלפי מנגנון שאנחנו בעצמנו יצרנו.
• טורה של סיון רהב-מאיר מתפרסם ב”ידיעות אחרונות”