כאילו נפרצו הגבולות ב’משחקי הכס’

למרות שחלק מאנשי הימין מאז ומעולם לא חיבבו את בית המשפט, עדיין נחשבה מערכת המשפט כמערכת שרוב העם נותן בה את אמונו.

אפילו סיפור השוחד לכאורה של השופטת גרסטל שבו שיתפה את הנשיאה חיות וזו האחרונה לא אמרה כלום, עבר בקול דממה דקה.

אבל בפעם הזאת, הפרסום על תיאום המעצרים גילה לציבור בישראל משהו שזעזע את אמות הסיפים של האמון במערכת המשפט.

נתאר לעצמנו הקלטה של מאמן פונה לשופט לפני משחק גמר ליגת העל בכדורגל ואומר לו לשרוק לפאוול בדקה ה-70 – תהיה זו הפרה חמורה של כל כללי המשחק. קבוצות כדורגל שנענשו בידי אותו שופט יקימו מהומה וידרשו לבטל את כל החלטותיו רטרואקטיבית.

“משופט אל שופט”, בחיפוש ארוך השנים אחר תיק שאולי יחזיק מעמד כל הדרך ליועץ המשפטי לממשלה, תיק בזק נחשב כגולת הכותרת של מערכת המשפט.

דווקא בתיק שכזה, שבו נדרש מכל גורמי החקירה לנהוג במשנה זהירות ולשמור על סביבה סטרילית, נראה כאילו נפרצו כל הגבולות במשחקי הכס של הוד מעלתם. ואם בארזים נפלה שלהבת מה יעשו אזובי קיר – אותם עצורי וואטסאפ שאין בהם עניין לציבור.

כמנהגי בקודש לחפש נקודת זכות, גם כאשר הסבירות לכך הינה נמוכה מאוד, אוכל לשקול להטיל ספק בביצוע הסופי על ידי השופטת. כדי להפוך את הסיפור למושלם, היו צריכים לחכות כמה שעות ולתעד את השופטת בעת ביצוע העבירה, בהפתעתה המעושה ובהחלטת המעצר המתואמת מראש.

זה כמובן לא מפחית מחומרת תכנון העבירה שבה השופטת הופכת למעשה ללוביסטית של הרשות לניירות ערך.

לעומת זאת, גם אם נהפוך את הסיפור מכל צדדיו, לא נמצא צד זכות והקלה בחומרת המעשה שנעשה על ידי תובע מטעם הרשות לניירות ערך. עצם הפנייה לשופטת, הינה בבחינת רע מוחלט ומעשה אשר לא ייעשה. נדרש כאן ניקוי אורוות יסודי, מפוקח ושקוף, הן במערכת המשפט והן ברשות לניירות ערך.

הכותב הוא ד”ר ורו”ח. חבר סגל בכיר במחלקה לניהול באוניברסיטת בר אילן.