1.
הכול התחיל במודעה קטנה שראה כשירד לקנות יוגורט במכולת השכונתית. “סטודנט/ית, מחפש/ת עבודה מרתקת ומאתגרת, עם הכנסה גבוהה, ועבודה מהבית? מקומך איתנו”.
בתחתית המודעה הופיע מספר טלפון, אבל גיא לא מיהר לרשום אותו. כן, הוא חיפש עבודה מרתקת ומאתגרת. וכן, הוא חיפש הכנסה גבוהה. ואם אפשר מהבית אז בכלל. אבל הוא התייחס למודעות שמבטיחות כסף גדול בקצת עבודה כמו אל פרסומי דיאטת הורד-עשרים-קילו-בעשרה-ימים.
למחרת הוא נתקל שוב במודעה ומשהו בה גרם לו למחשבה שנייה. אולי המילה “מאתגרת” שלא מופיעה בדרך כלל במודעות מהסוג הזה. הוא הכניס את מספר הטלפון לסלולרי שלו ושמר אותו תחת השם “עבודה מאתגרת”.
2.
יומיים אחר כך מצא את עצמו בריאיון עבודה. האיש הרהוט שמולו הסביר לו שהם מחפשים מידע שקשור ליהדות לצורך מחקר גדול.
“אה, לשבת בספריות וכל זה? לא בשבילי. מספיק אני נמצא שם בשביל עבודת הגמר שלי לאחרונה”, הוא אמר וכמעט קם ללכת, אבל הרהוט הסביר לו שזה הכול מהבית. לא צריך לכתת רגליים, רק לשבת מול המחשב ולצפות בשיעורי תורה.
“שיעורי תורה?”, צחק גיא, “מה זה פה, הדתה?”
“לא, להפך”, ענה, “אנחנו מהצד השני. וחוץ מזה, רק שתדע, שההדתה היא הסיפור של אתמול. היום אנחנו כבר לא מחפשים את בנות השירות הלאומי שבאות לכיתות. את זה הצלחנו לחסל. הנה, רק לפני כמה ימים, בט”ו בשבט, מנענו חלוקה של 432 ערכות פירות יבשים ללא תולעים. עכשיו עוברים הלאה, מהזירה שלנו לזירה שלהם. הם לא רק יפסיקו לדבר חופשי אצלנו, הם גם יפסיקו לדבר חופשי אצלם, בבית המדרש”.
“לא הבנתי כלום”, אמר גיא, “למה שלא ידברו חופשי? ואיך אני קשור לזה?”
“אתה תהיה הקשב שלנו. כלומר, אחד מהם. זוכר את מיקי גורדוס? יש לנו כבר עשרה קשבים שעובדים על כמה פרויקטים. אחד מהם, למשל, סיים בימים אלה לשבת על כל השאלות בשו”ת של אתר ‘כיפה’ משנת 2000 ועד היום. עבודה מדהימה. עשרות אלפי שאלות ותשובות של רבנים קיצונים. בימים אלה הוא עובר לאתר ‘ישיבה’. וממש עכשיו התורמים מחו”ל אישרו לנו תקציב לעוד תקן, התקן שלך.
“אתה מקשיב לשיעורי תורה במשמרות של שמונה שעות ביום ברצף ומחפש כותרות. גם בשבת, כמובן. אין מה לעשות, יש הרבה ביקוש ואנחנו חייבים לייצר חומר”.
“מה זאת אומרת לחפש כותרות?”, שאל גיא.
“זה מאוד פשוט. אתה מחפש כל אמירה שאתה מדמיין את יונית לוי מקריאה בתימהון, בזעם, בטון מריר כזה, ומוסיפה בסוף: ‘וכל זה על חשבוננו, מכספי המיסים שלנו’. לא משנה באיזה תחום, כל מה שמקפיץ לך את האוזן: כנסת, ממשלה, בנים, בנות, הלכה, צבא, בעלי חיים. גם פסיקות הלכה ביזאריות הולך חזק”.
“אה, אני מבין”, אמר גיא, “אבל מה שאתה מתאר עכשיו, זאת עבודה של עיתונאים, לא? להביא ציטוטים של רבנים הזויים”.
“הלוואי”, ענה הבוס לעתיד, “העיתונאים עצלנים. כל היום בטוויטר. פעם הם עוד היו מתחזים, הולכים לדרשות, שמים מצלמות נסתרות ומחפשים את השערורייה הבאה. או לפחות עושים את המינימום, שזה להקשיב במוצאי שבת לדרשות של הרב עובדיה. הולך ופוחת הדור, תאמין לי… היום אתה צריך להביא להם הכול עשוי, עם תזמון מדויק ותמלול של כל מילה, וגם לשלוח להם את הקובץ ערוך. מפונקים. אבל אני אומר לכל הכתבים: אין בעיה. רוצים ג’מבו מייל? תקבלו ג’מבו מייל.
“אנחנו סורקים אלפי שיעורים בחודש, ושולחים להם את הקבצים. ותשמע, ברגע שנתת להם את החומר, הם איתנו. נותנים עבודה חבל על הזמן. יודעים איך לארוז את זה ולהפוך לכותרת שכל המדינה מדברת עליה. בשנה האחרונה כמעט כל שבוע הצלחנו לייצר שני אייטמים כאלה. בדרך כלל זה נכנס רק למקומונים או לתאגיד, אבל לפעמים יש לנו בינגו שמגיע גם לערוץ 2 או לידיעות אחרונות”.
אחרי שסגרו את פרטי השכר והבונוסים על סקופים מיוחדים הם לחצו ידיים. גיא כבר ניגש אל הדלת, אבל אז הרהוט קם מהשולחן כדי להוסיף עוד משהו.
“תראה, כמו שהבנת עכשיו, אנחנו משלמים טוב ויודעים גם לפנק”, הוא אמר כממתיק סוד, “אבל תדע לך שיש כאן גם שליחות גדולה. צה”ל הוא כור ההיתוך של החברה הישראלית, ככה תמיד אמרו כשהייתי צעיר. אבל היום כור ההיתוך של כור ההיתוך זה המכינות האלה של הדתיים. אם לא נתעשת בזמן נמצא את עצמנו בעוד כמה שנים עם רמטכ”ל דתי. בהצלחה, גיא. הרבה תלוי בך”.
3.
למחרת התיישב גיא בבית הקפה הקבוע עם הלפטופ, רשם את שעת התחלת העבודה כמו שהבוס החדש ביקש, חיבר את האוזניות, והתחיל.
“ברוכים הבאים לבית המדרש הווירטואלי שלנו”, קידם את פניו האתר הישיבתי. היו שם המון ריבועים קטנים עם פרצופים של רבנים בחולצות משובצות ישנות ומעילי פליז, וכל מיני כותרות ארוכות: “התמודדות אמונית עם תרבות המערב (15 שיעורים)”, “צבא של קודש ועידן של חול (23 שיעורים)”, “למהות הופעתה של האידיאה הישראלית (43 שיעורים)” ו”בניית קומת האמונה כבסיס לקבלת עול תורה (123 שיעורים)”.
גיא פילבל בעיניו. הוא לא ידע איפה להתחיל. הכול נראה זר, מוזר ובעיקר ארוך מאוד. הם כנראה לא שמעו שם על הרצאות בסגנון טד, חשב לעצמו בייאוש. טוב, נלך בשיטת האלימינציה.
קודם כול הוא פסל רבנים בלי זקן, כי הם נראו לו יותר נורמליים, וגם רבנים עם שמות ישראליים כאלה, של חילונים (בפגישה הבאה יסביר לו המפעיל שלו שזה בדיוק להפך, דווקא אצל החוזרים בתשובה צריך לחפש יותר טוב. שם מסתתרות הפנינים האמיתיות).
הוא לחץ פליי על סרטון שנקרא “אובדן הזהות הפוסטמודרניסטית ודיוק העצמיות – מבוא למבוא להקדמת הכוזרי (89 שיעורים)” והתחיל לצפות.
4.
חודש חלף. גיא כבר קיבל כמה בונוסים. הראשון היה בגלל קטע שתפס, בשיעור שאלות ותשובות, על היחס לחיילים דרוזים כאל גויים של שבת בבסיס הצבאי. בחדשות הצמידו לזה את הכותרת “גזענות מקוממת”.
ההצלחה השנייה הייתה כשבסוף שיעור ניגש אחד הבחורים בשקט לרב, אבל המצלמה המשיכה לעבוד. החייל הצעיר סיפר על ההתלבטות אם לצאת לקורס קצינים בגלל תנאי הצניעות שבהם הוא נתקל בשדאות בשטח. הרב הקשיב, רשם פרטים והבטיח לצלצל למח”ט שאותו הוא מכיר אישית. המדינה סערה, שאילתות הוגשו בכנסת, דובר צה”ל הגיב בזעם, קידומו של המח”ט נעצר.
והיו גם סתם צימוקים. גיא הגדיל ראש, חיפש ומצא לא רק אמירות קיצוניות. פעם יירט קטע קצר שנראה לו נורא מגוחך, מתוך שיעור על “הלכות עירוב בשטח אש”. הרב צייר בהתלהבות כל מיני חוטים ועמודים על הלוח, וזה הפך לווידאו ויראלי ברשת. אצל ליאור שליין אפילו עשו על זה קטע. הוא רשם לעצמו להמשיך לעקוב אחרי הרב הזה, שהעלה יום לאחר מכן שיעור נוסף, והפעם על הכשרת מיקרוגל בשרי שחיממו בו בטעות אגוזי.
5.
ואז, בוקר אחד, הגיע גיא כרגיל לבית הקפה הקבוע, התיישב עם הלפטופ, חיבר את האוזניות, וגילה להפתעתו שכל השיעורים ירדו מהאתר. רק מסך הפתיחה חיכה לו שם, עם הכיתוב הקבוע “ברוכים הבאים לבית המדרש הווירטואלי” ומתחתיו סרטון אחד בלבד: שיחה באורך שעה וארבעים של ראש המכינה, שבה הוא מסביר “בקצרה ובתמצית את תפקידנו לעת הזאת”, אחרי שהמכינה נאלצה לסגור את שעריה.
מתברר שהעתירה שהוגשה לבג”ץ, עם מיטב הציטוטים שגיא הביא בשנה האחרונה, התקבלה. השופטים הפסיקו את ההסכם של המכינה עם משרד הביטחון.
6.
אבל לא בטוח שזה סוף הסיפור. יש גם אפשרות אחרת:
15 שנה אחר כך. הרב גיא הוא ר”מ כריזמטי במכינת ‘חרב עדינו העצני’, ובראש הכותרות – התבטאות שנויה במחלוקת שלו. איך זה קרה?
ערב אחד, תוך כדי צפייה באחד השיעורים, שמע משפט לא פוליטיקלי קורקט של רב שכבר התחיל לחבב, ולא דיווח על כך לבוס. “למרות כל מה שיגידו לכם בסדרת החינוך החדשה הזאת בצבא, משפחה נורמלית זה גבר ואישה, תזכרו את זה!”, אמר הרב לתלמידים. גיא כבר דמיין את המשפט הזה פותח מהדורה, אבל פתאום הביך אותו, אפילו קצת הגעיל אותו, לעצור ולתזמן ולתמלל ולשלוח.
אחרי כמה ימים שוב מצא שאלה ותשובה על תרגילי ספורט קרביים, משהו שבקלות אפשר היה לתייג כ”הדרת מד”סיות” ולעצבן כמה ח”כיות, אבל הוא חשב שנייה והחליט להמשיך הלאה. באותו רגע הבין שמשהו בו השתנה. הוא כבר היה אחרי האזנה קשובה וסיכום מפורט בכתב של מאות קובצי MP3 ו‑MP4 שכללו את כל מסילת ישרים, שמונה פרקים לרמב”ם, ספר הכוזרי, אורות ועין-איה. המארבים שלו נראו לו מטופשים וקטנים. פעם אחת אפילו מצא את עצמו ממשיך להקשיב לשיעור בזמנו הפנוי, הרבה אחרי שהמשמרת הסתיימה, בלי לדווח על השעות האלה בכלל.
כעבור כמה שבועות הוא נכנס לרכב הקטן ונסע את כל הדרך הארוכה מתל אביב למכינה. הכביש היה משובש ומפותל, אבל מיד בכניסה ליישוב הוא זיהה את המבנה הכיפתי המפורסם, מכל הכתבות שלו.
“אתה פעם ראשונה אצלנו?” שאל אותו ראש המכינה, שלבש בדיוק את אותה חולצת פלנל מוכרת מכל השיעורים. “בערך”, ענה גיא בחיוך מבויש.
• הטור מתפרסם בעיתון בשבע