בימינו מעודדים להטיל ספק ולהעמיד כל דבר לביקורת. יש שאף מאמינים כי חינוך לספקנות ולהצבת סימני שאלה על כל דבר יצמיח בני-אדם מוכשרים ונועזים יותר.
האם זו גישה נכונה?
יש תחומים שבהם בהחלט נדרשת ספקנות. כשפוליטיקאים מרעיפים עלינו הבטחות בחירות – ראוי להטיל בהן ספק. כשפרסומאים מציפים אותנו בפרסומות – מותר לפקפק. כשסוכנים מציעים לנו עסקות חלומיות – כדאי לקרוא את האותיות הקטנות, לבדוק ולברר.
גם בתהליך הלמידה תהייה וחקירה הן תכונות חיוביות ומועילות. האוּמנם התירוץ עונה על הקושיה? האם אין עוד דרך ליישוב הסתירה? האם זו המסקנה הנכונה מהדיון?
גישה זו מעודדת עיון והעמקה וגורמת ללומד לראות את כל הפרטים ולבחון אותם לאשורם.
לא עומד למבחן
אבל יש דברים שבהם הספקנות היא תכונה שלילית ומזיקה. למשל, בענייני אמונה. כשאנחנו מבקשים לציין אמונה נכונה וגדולה, אנו אומרים ‘אמונה שלמה’. זו אמונה שספקות ופקפוקים אינם מכרסמים בה, אלא היא תמימה ומוחלטת. כי כאן הספקות אינם מביאים תועלת, אלא להפך, הם הרסניים.
ספקות, מעצם מהותם, יש בהם הבעת אי-אמון. חברים טובים אינם מטילים ספק בחברותם. בני זוג החיים בשלום אינם מפקפקים בנאמנותם זה לזה. ילד הגדל בבית בריא אינו חושד באהבתם של הוריו אליו. ברגע שמתחילים לעלות ספקות – זה סימן רע מאוד, המעיד על שבר במערכת.
לפעמים אין מנוס מלשאול שאלות, מלחקור ומלבדוק. כשיש נסיבות המעלות חשד על דברים לא-תקינים, צריכות נורות האזהרה להידלק. כי בני-אדם יכולים גם למעוד ולהסב נזק כבד לאחרים. א
בל במערכת בריאה ותקינה השאיפה היא שיהיה אמון מלא, בלי תהיות ובלי חשדות.
ואם זה כך בין בני-אדם, קל וחומר לאמונה בבורא העולם. כאן האמונה צריכה להיות שלמה, בלי סדקים ובלי ספקות. הבורא אינו עומד אצלנו למבחן, וגם נאמנותנו לו אינה מעורערת. אנו מאמינים בו ובוטחים בו בכל תנאי ובכל מצב. בלי שאלות, בלי תהיות, בלי פקפוקים.
עמלק וספק
גדולתו של המאמין, שבעומדו מול הבורא הוא מסיט הצידה את שכלו ואת מחשבותיו, ומתמסר אליו בכל ליבו ונפשו. זה שבחו של אברהם אבינו, המאמין הגדול, שהלך אחרי הבורא גם בניסיונות הקשים ביותר, לא פקפק ולא ערער.
על כך נאמר במקורות ש’עמלק’ בגימטרייה ‘ספק’. ספקות באמונה הם דבר הרסני, המערער את יסודותיהם של החיים הרוחניים. הם מעידים על חולשה רוחנית, ועל תולעת המכרסמת בנפש.
הדרך להתמודד איתם אינה על-ידי חיפוש תשובות לשאלות, כי אין מדובר כאן בשאלות ענייניות, אלא זו אחת הדרכים המתוחכמות של היצר, שעל-ידן הוא מנסה לפורר את שורשיו של האדם.
את הספקות האלה יש לסלק, בלי אומר ודברים, בבחינת “תמחה את זכר עמלק”. יש להבין שהם מבטאים חולשה של הנשמה, והדרך לחזקה היא על-ידי לימוד פנימיות התורה, המעניקה לנשמה זריקת עידוד וחיזוק.
וכשהנשמה מאירה – הספקות מתפוגגים מאליהם.