לא עונה, גם לא ירבה ובטח שלא יפרוץ

1. רבני צהר הכריזו על מערכת כשרות אלטנרטיבית, והחרדים כמו גם הרבנות הראשית הגיבו בזעזוע: “פוגעים במערכת הכשרות בישראל”.

רק שאת האמת צריכים לומר: האשמים הישירים למהלך הם החרדים עצמם.

הקבוצה החרדית נהנית ממערכת כשרות מפותחת ועניפה, שמבוססת ברובה על אינטרסים כלכליים. הרבה מאד אינטרסים כלכליים. מה זה הרבה? מיליונים, עשרות מיליונים, מאות מיליונים.

אחד מגופי הכשרות הבלתי יאמנו הללו הוא העדה החרדית. גוף שכופר במדינה, בז לחרדים ‘הרגילים’ שמעזים ‘לקבל’ ממנה קיצבאות, משתולל ברחובות כאחוז טירוף ומפגין לא אחת זלזול חמור בגדולי הרבנים של הזרם המיינסטרימי’. גם המנהיג החרדי הגדול, הגראי”ל שטיינמן ספג מהם ‘נזיפות’ על תמיכתו השקטנה בנח”ל החרדי.

חרף זאת, בוחרים החרדים הרגילים, באופן מעורר השתאות, לפרנס את המפלצת ההזויה הזו, ולרפד את כיסיהם של עסקניה במיליוני שקלים. הם בתמורה, ממשיכים לשרוף פחים, להאשים את החרדים בכל הצרות המתרגשות, והופכים את המרחב הציבורי של החרדי הרגיל, השפוי, אפילו לא ‘המודרני’ או ‘החדש’ – לגהינום.

כעת קם ארגון משמאל – דתי לאומי, בראשות רב חשוב [גילוי נאות ידיד אישי] הרב רפי פויירשטיין, ואומר: אם הם למה אני לא? אם החרדים מוכנים לזרוק מיליונים על מטורפים שטוענים שהם מבינים בכשרות, למה אנחנו לא יכולים. אנחנו לא פחות טובים. מה שבהחלט אגב, אפשרי.

נכון, במדינה יהודית אוטופית, רק לרבנות הראשית הממלכתית היתה סמכות להעניק תעודת כשרות לבתי עסק. כפי שהוכח אין ספור פעמים, רק גוף שמחזיק במונופל על שימוש בכח מסוגל לנהל מערכות ענק שיהיו נקיים מהונאה, רמאות ושרלטנות.

רק שהחרדים לא מוכנים לקבל את סמכותו של הגוף הזה.

זה לגיטימי, אבל שלא ילינו על צהר.

שכן כאשר הם משלמים מיליונים לצעיר האידישאי שצורח ‘גיוולעד’ ברחובה של עיר ומטיל באוויר חיתולים צואים, הטענות נגד צוהר רק נמוגות בעשן שעולים משריפת הפחים.

2. רב הנסתר, מטבע הדברים, על הנגלה בסצינה המתנהלת סביב מצבו המשפטי של ראש הממשלה. המומחים כולם, בדיוק כמו בסוגיית ארי הרו [מישהו זוכר אותו?] כבר ממהרים לחשב את קיצו של נתניהו, מבלי שיהיה להם כלל מושג מה אמר או מה יחשוף עד המדינה החדש שהפך לפתע לאיש הכי מוכר בכל סלון יהודי בישראל [פילבר בכה לחוקרים: ניצלו אותי. אוי אוי אוי, מסכן].

מאידך גם תגובתו של ראש הממשלה עצמו לא פחות ממשונה: הסקר שהעלה לפיו יש לליכוד 34 מנדטים עם ההפניה הש”סניקית משהו למקורות ‘כאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ’ – מעט מביכה.

אם יתברר כי יש דברים בגו, אז האיש לא עונה, הוא גם לא ירבה ובטח שלא יפרוץ.

נתניהו הוא אולי קוסם, יש לו לא מעט מעריצים, אבל השדרה הרחבה שבעם לא תוכל לסבול אדם שנוהג בשחיתות. כאשר הקרב ניטש בין נתניהו לבן כספית ודרוקר בין ראש ממשלת הימין לתקשורת השמלאנית קל היה לבחור צד, כאשר המאבק הוא מול המשטרה או בית המשפט – זוהי אופרה שונה לגמרי.

מישהו צריך אולי לספר לסביבתו של ראש הממשלה כי התפיסה הימנית-משיחית כמעט, לפיה הציבור הרחב תומך באופן אוטומטי באנדרדוג המופלא רק בגלל שהתקשורת נגדו, לא ממש נכונה.

מדינת ישראל היא מדינה מתוקנת, מערבית ופורחת בין היתר בגלל מערכות החוק ותחושת הביטחון ברחובותיה. גם אחרי פרשת ‘שופטת הווטסאפ’ – השיח על בתי המשפט ‘השמאלניים’ מתרחש רק בתקשורת הימנית ובשיחות עם מאזינים בתכניתו של יורם שפטל. רוב העם עדיין מאמין לבתי המשפט. אגב, גם החרדים. ראו מקרה פוניבז’, יתד נאמן והפלס.

מי שעדיין לא מוכן לקבל זאת רשאי להתייעץ בעניין עם דרעי של 99.

3. יושב ראש הקואליציה, דוד אמסלם מנפק שוב פנינים משפטיים כאשר הכריז כי: “עד מדינה הוא עבריין – אדם נחות שמלשין כדי להציל עצמו”.

מה מוזר בהכרזה של אמסלם? שהיא נכונה, מדוייקת אפילו מעצם הגדרתה. הבעייה היחידה היא שאמסלם לא מבין זאת. עד מדינה הוא אכן עבריין שמנסה להציל את עצמו. אם הוא לא היה כזה הוא לא היה עד מדינה. אם המשטרה יכלה להשיג ראיות ללא עד מדינה עבריין היא היתה שמחה להכניס גם אותו אל מאחורי סורג ובריח רק שלרוב, לאנשים ישרים אין כל כך מידע על מעשים פליליים. לכן הם אנשים ישרים.

האם מבחינה דתית-הלכתית יש ערך לעד מדינה? אינני פוסק אך גם אני יודע שההלכה מאפשרת לפעמים לאדם להרשיע את עצמו כאשר יש נסיבות סביבתיות שמוכיחות כי הוא דובר אמת למשל.

זו אינה הפעם הראשונה שאמסלם מציע פרשנויות משפטיות לא לגמרי מבריקות. בפעם הקודמת האשים אמסלם את ח”כ לפיד ‘בהלשנה’ וכינה אותו בשם שטינקר לאחר שהעיד בפרשת ארנון מילצ’ן. במילים אחרות אומר האיש, כי לפיד צריך היה לא לספר את שהוא יודע כדי שלא ייחשב ל’שטינקר’.

בעולם של אמסלם, כך נדמה, יש מערכת מקבילה שמתנהלת לצד בית המשפט הכוללת חוקים והתנהגויות חדשות. בעולם הזה אין עדי מדינה ומי שמוזמן לספר את אשר הוא יודע נחשב ל’מלשן’.

4. לא ניתן היה, גם אם ממש רצית, להתעלם מגל השמחה שעטה הרחוב החרדי על עצמו עם היוודע הבשורה על מינויה של ‘השופטת החרדית הראשונה’ חוי טוקר. האתרים החרדים כולם יצאו מגדרם, ותמונתה של טוקר בלבושה השמרני הציף את הרשתות החברתיות.

ומה, האם זו לא בשורה? כן ולא. העובדה שציבור המונה למעלה מעשרה אחוזים מאוכלוסיית מדינת ישראל, מצליח לראשונה לנפק שופטת חרדית אינה פחות מחרפה. איך ייתכן שהמגזר החרדי, שעל פי כל הערכות חצה את רף מיליון הפרטים, מתגאה בכך שמישהי מבנותיו מכהנת בתפקיד כל כך בסיסי של שופטת?

מדוע הציבור הדתי לאומי לא נדרש מעולם להתגאות שסגן הרמטכ”ל, ראש השב”כ, ראש המוסד, שופטים עליונים ונשיאי בתי משפט מחוזיים, ראשי חטיבות ומנהלים בכירים הינם בנים שלהם?

איך הגענו למצב שאנו מאושרים מכך שעורכת דין חרדית נבחרה לתפקיד בבית המשפט השלום, האם אין זו דרישה מינימלית מאוכלוסיה כל כך רחבה ומוכשרת שתייצר נושאי משרות בכירות? למה לא בעצם?

לגברת טוקר מגיע כבוד וברכות, ללא ספק, אנו צריכים לזכור שהמינוי שלה, אמור היה להיות – אקט לגמרי טריוויאלי.