לא תאמינו מה שקרה לי בפגישה עם חייל שאיבד שתי רגליים • טור מרגש

שיחה שהייתה לי ביום ראשון:

היא: בוקר טוב. יוסף חיים בולטון?

כן בבקשה.

היא: אפשר לדבר עם הרב כמה דקות בנושא חשוב, בבקשה.

כן בבקשה. במה אוכל לעזור?

היא: הבן שלי חייל שנפגע ואיבד את שתי רגליו. וכל הזמן הוא נופל במצב הרוח שלו. הפעם הוא כבר חודשיים ככה. רציתי לדעת מתי תוכל לדבר איתו, אולי תעודד אותו קצת.

חייל שאיבד את מצב רוחו בגלל ההקרבה למען עם ישראל וארץ ישראל?! אני צריך לבדוק אם אני מספיק ראוי לעמוד מולו. אני אתייצב בשבילו בכל שעה בכל מקום בכל מזג אוויר. הוא בבית היום?

היא: בטח.

מאמין שתוך שעה וחצי אני אצלכם.

היא: ( בקול חנוק) תודה כבוד הרב תודה.

•

בפגישה:

היא: הוא במיטה לא מוכן לצאת להתקלח אפילו.
יעבור בעזרת ה’.

(אני דופק בעדינות על הדלת)

הוא: כן

קוראים לי יוסף חיים בולטון. אפשר להיכנס לדבר איתך קצת?

הוא: עדיף שלא, אני ישן.

קפה קטן ואני עף. באתי מדרך הארוכה.

היא: (צועקת לו מאחורי גבי: ) הרב הגיע ממירון.

אפשר להיכנס בבקשה.

הוא: אמא תביאי לי את הכיסא בבקשה.

אני: אני מחכה לך במרפסת.

•

כעבור רבע שעה הוא מבקש שאני אכנס אליו לחדר. אני נכנס לחדר שולף מהתיק את המחשב הנייד מוסר לו אותו, ומפעיל את הסרטון על מנדול בני –  ויוצא מהחדר.

לאחר כמה דקות קולות של בכי שנשמעים מהחדר, האימא מבקשת להיכנס.

אני מבקש להמתין.

לאחר עשר דקות אני נכנס.

•

הוא: זה הבן שלך?

כן הבנים שלי. יש לי שנים בעלי צרכים מיוחדים.

הוא:  כמה ילדים בסך הכל?

6 ‘ביולוגים’ ועוד 23.

הוא: גמרת עליי עם הסרט הזה.

למה?

הוא: לראות את כוחות הנפש שלך, של אשתך, של הבן הצדיק שלך.

אמרתי לו:

“כוחות נפש באים רק מתוך הבנה, אהבה ואמונה. כאשר הגיע הבן הראשון, הייתי צעיר מורעל קרבות ואחד שלא פוחד, וכל מה שהיה לי בראש אז זה להלחם ולנצח. כאשר הבנו שגם הבן השני עם cp, שאלתי את הקב”ה: ‘למה?’

למה דווקא אצלי ולמה פעם שניה ולמה עכשיו, עשר שנים אחרי הראשון. ומילא אני. אבל לא אישתי צריכה לסבול! ומה עם שאר הילדים שמשלמים מחיר כבד על האח הראשון ועכשיו עוד אחד?!

זה אכל אותי מבפנים. ועם כל השאלות האלה צריך לחיות, לעבוד, לתפקד. ומי שמכיר יודע ש’פי וליבי שווים’, אין אצלי הצגות לטוב ולמוטב.

ערב אחד עליתי לרשב”י ושם פגשתי שליח מהקב”ה, שליח מהרבי ומרשב”י, תושב כפר חב”ד – הכפר שבו גדלתי. הוא לוחץ לי את היד בחמימות ומשום מקום אומר לי כך:

‘תדע לך שיש לי ההערצה גדולה אליך. אני אגיד לך משהו שאף אחד לא יודע. אני יודע מה עברת בתור ילד בכפר ( נולדתי דסילקט ודסיגרפט, וסבלתי אלימות קשה ביותר פיזית, מילולית וחברתית), וכאשר התגלה בכפר שהבן הראשון שלך הוא במצב כזה וכזה, שאלתי את אשתי: כמה כאב אלוקים יכול להוריד לילד אחד. התכוונתי אליך. ממש ריחמתי עליך.

‘ואז הנה אני רואה שאתה מרצה למורים והורים בנושא הזה, ואתה נותן כוחות לאחרים. אני רוצה שתדע, כל פעם שקצת קשה לי בחיים – קשה להגיד קשה בחיים לידך, אבל הבנת למה אני מתכוון – אני מיד חושב עליך והולך לעשות טוב למישהו אחר…’

לחצתי לו את היד ואמרתי: אין לך מושג מה עשית לי עכשיו. תודה!

באותו הרגע נזכרתי שעד לפני כמה שנים, הייתי מתבאס שאנשים פונים אליי ונזכרים בי רק כאשר יש להם בעיה ורק כאשר הם צריכים ממני עזרה.

אחרי שנים הבנתי שלכל אחד בעולם יש תפקיד ושלי יש תפקיד לתת ולעזור. ואז הבנתי שאם הקב”ה שלח לי עוד ילד כזה, זה כדי שאוכל לעזור לעוד. ואז הבנתי שזו הפעם הראשונה שהקב”ה סומך עליי, יותר ממה שאני סומך עליו… זה הזכיר לי שכשהייתי ילד וגם בתור בחור בטיולים השנתיים היו נותנים לי לסחוב את הדברים הכבדים, כי הייתי חזק פיזית.

עכשיו אחרי שעברתי מה שעברתי בחיים, הקב”ה נותן לי לסחוב יותר מכולם. במצב הזה יש בידיים בחירה חופשית: או להתפרק ולכעוס על כל הרע שיש לי בחיים, וכאשר אנחנו עסוקים ברע אז אנחנו מוצאים אותו בכל פינה כי אני חייב ‘להצדיק’ את מצב הרוח שלנו, ורע מביא עוד רע ועוד רע ועוד רע. ואם יצא לך פעם לחפש משהו הרבה זמן, תשים לב שגם אחרי שתמצא אותו – אתה תראה דומים לו בכל מקום, כי המוח שלנו התרגל לחפש את הדבר הזה.

או שיש בידיי את האופציה לאהוב את עצמי, לאהוב את מה שיש בי, לאהוב את מי שאני, להבין שאני יצירת מופת של הקב”ה ונוצרתי בדיוק בשביל למלאות את התפקד שלי בעולם הזה. להודות להקב”ה על כך. ולאהוב אותו על כך שהוא סומך עליי ככה.

זה שאתה איבדת את שני רגליך מתוך הגנה על ארץ ישראל ועל עם ישראל הופך אותך אוטומטית לקדוש עליון, עם יכולות יותר מכל אחר. אתה הקרבת משהו פיזי ממך, חלק ממך, למען הילד של הקב”ה, למען הארץ של הקב”ה. אתה מבין באיזו רמה אתה עומד, בפני מלך מלכי המלכים הקב”ה?!

אתה יושב פה בחדר, בחושך, בכאב נפשי ובטח פיזי, ואין מקום של איש לשפוט אותך. עוד לא קם הבן אנוש שיכול להעיז לשפוט אותך. אבל אתה קום תעמוד על הרגליים הנפשיות שלך, כי היום הם החוזקה שלך מעל הכל!

מנדול שלי, הבן הגדול, יש לו ידיים חזקות ביותר. כי עד גיל ארבע-חמש הוא הלך רק בכוח הידיים וקם רק בכוחות הידיים, ואתה כרגע – רגלי הנפש שלך חזקות ביותר. תעמוד זקוף, כי אתה בעל קומה מול הקב”ה, שהוא ייתן לך כרגע כל מה שרק תבחר.

תבחר לשבת בחושך – הוא יתן לך בשמחה. תבחר לקום ולחייך אליו ולעולם – הוא ייתן לך בקלות מיליון ואחת סיבות לחייך ולחיות את החיים כמו מלך.

רק תזכור: הקב”ה – כמו אבא בשר ודם – אוהב לראות את הילדים שלו מחייכים”.

•

הוא אחז לי את הידיים ולא הפסיק לבכות.

אחרי דקות ארוכות של בכי, אני מבקש להשאיר אותו קצת לבד בחדר. אני פותח תריס, משאיר חלון פתוח ויוצא.

כעבור זמן הוא קורא לי. אם אני יניח תפילין זה יעזור לי?

השבתי: הנחת תפילין זה בניך לבינו. קטונתי להיכנס ביניכם. אבל אם אתה רוצה, זה סימן שמשהו מתעורר פה…

הוא: (קורא בקול) אמא, איפה התפילין שלי.

היא: (בעיניים גדולות) התפילין שלך?! מאיפה שאני אדע. אבל אחפש.

יש לי רעיון, אמרתי. אדם חדש, קשר חדש בינך לבינו. כמה דקות אני חוזר.

חזרתי עם תפילין, טלית, סידור וקופת צדקה.

את הבכיות מחדר לא אשכח לעולם.

לאחר חצי שעה של תפילה קורעת רקיעים נפרדנו בחיבוק.

• הרשימה פורסמה באתר חב”ד-col