מירי ללא הפסקה • המעצבת שרוצה להגיע לכל בית חרדי

היא תזזתית, קופצנית, סוערת, חייכנית, מדברת ללא הפסקה, רצה ממקום למקום, בשניה אחת היא איתי ובשניה שלאחריה היא כבר במקום אחר. כן, זו מירי טראוב, רוח הסערה הכי חרוצה, אופטימית ושאפתנית שפגשתי בחיי.

מירי טראוב, בת 32, מתגוררת בבני-ברק, נשואה לאהרון, משגיח כשרות וסטודנט לפסיכולוגיה סוציאלית, אימא לארבעה ילדים, ביניהם ילד נכה, ובעלת רשת החנויות המצליחה ‘סביון’ – עיצובים באופנה,  בכמה מהערים החרדיות ברחבי הארץ.

כבר בגיל 12 נמשכה לחלונות הראווה הגדולים, מיששה בדים, וחלמה על לייניים מיוחדים של בגדים בעיצובה. בכיתה ט’ תפרה את החצאית הראשונה שלה, בשיעורי תפירה שהתנהלו בבית הספר בו למדה, והתאהבה ממבט ראשון במכונת התפירה, הגיזרות, הסיכות וסרטי המדידה.

בגיל 18 לא היה פריט אחד בארון הבגדים שלה, שלא תפרה או שידרגה בעשר אצבעותיה.

לאחר נישואיה השאירה בצד את חלום העיצוב והתפירה, כדי לעזור בעול פרנסת הבית – ויצאה לעבוד בתור גננת מקצועית לגיל הרך, ועשתה זאת באהבה ומסירות רבה.

שנה וחצי לאחר נישואיה, ילדה את בנה בכורה, שנולד עם מאה אחוזי נכות. מירי מצאה עצמה במציאות מורכבת וחדשה, שכללה המון ביקורים בבתי החולים, פיזיותרפיה, רופאים, ואין ספור טיפולים חשובים שיקלו על המהלך המשפחתי התקין. בהמשך הצטרפה למשפחה בתה השניה.

בכל אותה תקופה לא הפסיקה אפילו לרגע אחד להמשיך לחלום להיות מעצבת אופנה. בשלב זה של חייה הרגישה שהיא יותר מידי סביב רופאים וטיפולים בבנה בכורה, ובהחלטה אמיצה החליטה שהגיע הזמן להגשים את יעודה וחלומה.

ספרי לי איך מתחילים?
“אחרי הלידה השניה של בתי, החלטתי להתחיל בליין קטן של כ-15 דגמים של בגדי ערב, ופרסמתי כמה מודעות בעיתונים השכונתיים. כמובן שאת כל הבגדים תפרתי לבדי בבית.

להפתעתי, תוך שבועיים נמכרו כל הבגדים שתפרתי, והתחיל ביקוש רב לעוד ועוד שמלות ובגדי ערב בעיצובי.

בבוקר הייתי גננת בגן, ובערב הייתי יושבת ותופרת שמלות ובגדי ערב.

לא אשכח לעולם את ראש השנה הזה, כשהגעתי לבית הכנסת באפיסת כוחות מוחלטת, לאחר שתפרתי, תיקנתי והצרתי ללקוחותי את הבגדים, עד עשר דקות לפני כניסת החג. כשנכנסתי לעזרת הנשים, לפתע פרצתי בבכי של התרגשות, כשראיתי את חלק מלקוחותיי לבושות בבגדי החג שאני תפרתי ועיצבתי במו-ידי.

בהמשך הביקוש גדל ונאלצתי לעזוב את עבודתי בתור גננת. שכרתי עוד שלוש תופרות, שישבו ותפרו בסלון ובמרפסת בביתי. במשך שנה וחצי עבדנו כך, עד שהבנתי שזה כבר בלתי אפשרי לחיות בערמות בדים, סיכות וחוטים.

שכרתי מתחת לאחד הבניינים בבני-ברק שטח של כ-90 מטר רבוע ולצוות הצטרפו עוד חמש תופרות, הכי מקצועיות, שבחרתי. ועדיין לא הצלחנו לעמוד בקצב העבודה החדש. וכך נפתחה החנות הראשונה שלי ברחוב רבי עקיבא”.

פתחת חנות, ובמקביל החזקת תופרות. האם כלכלית זה משתלם?

“כל עוד הייתי במתכונת קטנה זה היה משתלם, וכשהתופרות כבר לא עמדו בקצב ההזמנות, הבנתי שאני צריכה לגדול יותר ולהתפתח, ואז עברתי למתפרות של דרום תל אביב והתחלתי לשווק לייניים של בגדים בעיצובי בסיטונאות לחנויות.

וכשראיתי שהביקוש גדל על היצע, עברתי לתפור ולייצר את הבגדים במתפרות הגדולות של טורקיה”.

למה סביון?

“חיפשתי שם יוקרתי, קליל, מושך, וכמו פרח הסביון שכותרתו מתפזרת לכל עבר, כך חלומי להתפזר ולהגיע לכל עיר ובית חרדי”.

ספרי לי איך מסתדרים לבד בארץ זרה?

“קודם כל שוכרים סוכן מלווה שמתרגם מעברית לטורקית. באמת היה המון קושי בהתחלה.

לצערי, הטורקים הם לא עם חכם במיוחד, וכשצריך לעצב בגדים שמיועדים לבנות ונשים חרדיות ולהקפיד על כל כללי הצניעות, נתקלתי בהמון אטימות וחוסר הבנה בסיסי מצד הטורקים.

היו המון טעויות קריטיות, כמו חצאית שקוצרה בחמש ס”מ, שרוול שעלה מעל המרפק או צווארון פתוח מדי.

היום אני מגיעה פעם בחודש לכחמישה ימים לטורקיה, את המילים הבסיסיות כמו ארוך, קצר, פתוח, סגור, צמוד ורחב, למדתי על מנת שאוכל לתקשר איתם באופן שיבינו אותי ולא יחזרו על הטעויות”.

איך עולים רעיונות חדשנים כל פעם, וכיצד מתאימים אותם לאופנה העכשווית והעדכנית שמתאימה גם לציבור החרדי?

“אני נושמת אופנה בכל הזדמנות שיש לי, שואבת רעיונות מכל מני דוגמאות שנתקלתי או שצצים בראשי.

יש לי מאגר ענק של שרוולים, הדפסים, חגורות ,קפלים, סרטים, פרחים, רקמות ועוד אין ספור של דוגמאות. אני מאוד משתדלת לבחור את הבדים האיכותיים והיקרים בלבד.

אני מכירה את קהל הלקוחות שלי ודרישותיו, ועל פי זה אני מעצבת להן את הבגדים, ולדעתי האישית אפשר כל בגד שקיים להפוך אותו לצנוע, לביש ויפה”.

איך הילדים שלך מקבלים את זה שאת נוסעת לעיתים כל כך תכופות?

“היום ברוך ה’ אני כבר אימא לארבעה ילדים מקסימים. מאוד קשה להם שאני פתאום נעלמת מהנוף לארבעה ימים, וגם לי זה בכלל לא קל, ולפעמים הם רוטנים ונרגזים. אבל אני מאוד משתדלת לפצות אותם במתנות, ביחס, בטלפונים והמון הקשבה, למרות הקושי.

אילולא עזרתו של בעלי שנמצא שם בשבילם ובשבילי, ספק אם הייתי צולחת את האתגר הזה”.

ספרי לי קצת על ההתמודדות שלך בבית עם הילדים ביום-יום?

“אני קמה כל בוקר ב-7:00, מלבישה ומארגנת את הקטנים. כמובן שבן זוגי שותף מלא לכל העבודה.

בשעתיים שאני נמצאת בבוקר, אני מבשלת, מנקה ומסתדרת את הבית. ב-10:00 אני יוצאת לחנות – ומהרגע שאני נכנסת לחנות, אין לי שניה של מנוחה. אני מתמודדת עם ספקים, סוכנים, מתפרות, טלפונים, מוכרות, לקוחות, ועוד.

אחר הצהריים אני מגיעה הביתה. אמנם הטלפון צמוד אלי, אבל ואני יושבת איתם ועוזרת להם בשיעורי הבית, מקלחת, משכיבה, ומספרת להם סיפורים.

ב-20:00 אני יוצאת לסבב חנויות, עד שעות הסגירה. בימים מסוימים אני יושבת עד השעות הקטנות של הלילה על הנהלת חשבונות, גיזרות,דגמים ועיצובים חדשים”.

ומתי יש לך זמן לעצמך?

“אגלה לך סוד”,  היא אומרת ומחייכת. “יש לי המון פינוקים קטנים במשך היום, שאני לא מוותרת עליהם, כמו יציאה לקפה פעם בשבוע, חוגי ריקוד וספורט, בערבים כשאני חוזרת הביתה אני יוצאת להליכה, או לחילופין יוצאת עם בעלי. אין לי דקה אחת במשך היום שאני לא מנצלת. אני לא אשב סתם בחיבוק ידיים ואחפש להעביר את הזמן בלי סיבה מוצדקת.

אני מאוד משתדלת ומתאמצת להגיע לאירועים שאליהם אני מוזמנת, למרות חוסר הזמן. אגיד לך את האמת, בלילה אני מסתפקת בארבע עד חמש שעות שינה. אני פשוט לא זקוקה ליותר”.

את אדם אופטימי, אין לך מכשולים בדרך?

“אין אדם שאין לו מכשולים, וכשאני נתקלת במכשול אני פשוט מסתכלת לו בעיניים, לא נשברת או נכנעת, אומרת לעצמי זה המצב החדש כרגע ואיך אני מתמודדת עם זה. לרגע לא נותנת למכשולים לשנות לי תכניות או לשבור אותי”.

האופטימיות, הקפיציות, השנינות והחייכנות של מירי מדבקות אותי.

קמתי מהראיון ודבק בי החשק לזוז, לרקוד, לחייך לייצור לגזור ואפילו לתפור.

אם בעבר הכרתי עיר שהיא ללא הפסקה, היום הכרתי אישה שבהחלט ניתן לקרוא לה: “מירי ללא הפסקה”.