1.
כשנכנסתי לאולם בבוקרו של יום הדיונים השני של כנס ירושלים, שמתי לב מיד לאלמנט חדש על הבמה שלא היה שם אמש. שני עמודי מתכת גבוהים שבראשם ריבועי פלסטיק שקופים המופנים לכיוון דוכן הנואמים.
מה זה, אביזר אבטחה חדש? בשביל מי? הרי הנשיא ריבלין היה כאן כבר אתמול ומיד כשסיים אנשי האבטחה פירקו את הפודיום המשוריין האימתני שלו. אז בשביל מי ההתקן המוזר הזה?
ואז, במבט שני, זיהיתי. זה בכלל לא קשור לאבטחה, זה טלפרומפטר שקוף. אותו מכשיר שמקרין את טקסט הנאום לפוליטיקאי שרוצה מצד אחד לדבר מילה במילה מהכתב, אבל מצד שני חשוב לו שהצופים בבית יחשבו שהדברים הם ספונטניים, מנהמת ליבו.
קרייני טלוויזיה מרבים להשתמש בו באולפן לקטעי קישור, אבל השימוש בו בנאומים פומביים הוא תופעה חדשה ודי נדירה.
טוב, עכשיו זה כבר הפך ליותר מסקרן: מי מתוך רשימת הנואמים שבידי החליט להשקיע בלשכור את הציוד הזה, להתקין אותו ואף להביא את הפרומפטריסט, כפי שמכונה אותו בחור שמפעיל את המקרן המיוחד הזה? הרי עשרות מכובדים – רבנים, פוליטיקאים, מנהלים ואנשי צבא – דיברו בכנס, חלקם נשאו נאום מתוך הכתב, רובם דיברו בעל פה. אף אחד לא השקיע ככה.
ואז נכנס יושב ראש המחנה הציוני, אבי גבאי. סליחה, ואז נכנס העוזר של גבאי, ולחש שכדאי לי להקשיב כי הבוס שלו הולך לפתוח את נאומו בדבר תורה.
2.
“ברוכים הבאים ליום השני של כנס ירושלים”, פתחתי בחגיגיות את המושב, “עוד מעט נשמע כאן את יושב ראש הכנסת, גם את ראש עיריית ירושלים ועוד שורה של נכבדים, אבל אל תפספסו את נאום יושב ראש המחנה הציוני. מקורותיי במפלגת העבודה מדווחים לי שזה הולך להיות נאום מעניין, שיכלול אפילו דבר תורה”.
כשהגיע תורו של גבאי לנאום אמרתי לקהל שזאת הזדמנות להודות לו על דבריו בעניין השמאל ששכח מה זה להיות יהודי.
“אולי אתה מתחרט כבר על הדברים, בעקבות הסערה, מר גבאי, אבל אני חושב שהצפת כאן נושא חשוב ומרכזי. במערכת הפוליטית עוסקים ללא הרף במלחמות של שמאל וימין, אבל כמעט לא מדברים על שורש הדברים, על ערכים, על תורה. והנה אתה העלית את הנושא לשיח הפוליטי. כן, השמאל שוכח מה זה להיות יהודי והאמת שלא רק השמאל, גם הימין לפעמים שוכח מה זה להיות יהודי… יושב ראש המחנה הציוני, אבי גבאי, נשמח לשמוע אותך עכשיו”.
בדיעבד אני יודע שזה היה רגע מכונן בחיי המקצועיים כמנחה. זאת הייתה כנראה הפעם האחרונה בחיי שאני מחמיא לפוליטיקאי בהתלהבות על משנתו לפני שהוא עולה לדבר. זאת אומרת, לא לכל פוליטיקאי. יש כאלה שהדעות שלהם ידועות וסגורות, כמו למשל בצלאל סמוטריץ’ או זהבה גלאון, וגם חנין זועבי.
אבל חברי כנסת רבים, בעיקר מאזורי מרכז המפה הפוליטית, משנים את דעותיהם ואת השקפתם הפוליטית ובטח שאת תוכן נאומיהם, לפי דעת הקהל שהם רוצים לרכוש נכון לאותו רגע. אז איך אני יכול לומר מילים טובות, על החשבון, לנואם שאני לא יודע מה הוא עומד להגיד בעוד דקה?
3.
אבל בשלב הזה עדיין לא ידעתי את כל זה. אחרי ההקדמה החמה שלי, ומחיאות הכפיים של הקהל, עלה גבאי לבמה והתחיל לדבר. אני לא מביא כאן את נאומו המלא, גם מפני שהוא ארוך וגם כי יש גבול לכמה שאפשר להתעצבן בשבת הראשונה של חודש אדר, אבל הנה רק עיקרי הדברים: הוא סיפר את הסיפור המפורסם על זכריה בן אבקולס שלא מחה נגד בעל הסעודה ההיא שזרק את בר קמצא, ואז הביא את המשפט הידוע של חז”ל: “ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו, ושרפה את היכלנו, והגליתנו מארצנו” (שלמיטב ידיעתי נאמר בכלל על סיפור אחר), וחיבר אותו לשתיקת הציונות הדתית מול ההקצנה שמתרחשת אצלה. זה היה הדבר-תורה.
שכוייח.
ומהן התופעות החמורות שאסור לשתוק מולן? כמובן, הבעיה החמורה ביותר של החברה הישראלית כידוע – הרבנים. “נוכחות הרבנים החרד”לים”, קרא לזה גבאי. נוכחות שהיא בעיקר “מפלגת, מדירה, מסיתה”.
ובכלל, באופן כללי, גבאי טען שהציונות הדתית גם מקצינה בטירוף וגם שותקת בטירוף: “כאשר ראש ממשלה ושרים מסיתים נגד מחצית מהעם היהודי ומדביקים להם כינויים של בוגדים ואויבים – אתם שותקים. השתיקה הזאת הדהדה בימי אוסלו, והגיעה לשיא לפני רצח רבין. אולי אז, עשיתם את חשבון הנפש הציבורי, אבל זה עבר לכם ברגע שחזרתם לעמדת כוח. כאשר מיליוני יהודים מהזרמים הקונסרבטיביים והרפורמים מודרים מרחבת הכותל, והופכים בידי ממשלת ישראל ליהודים סוג ב’ – אתם לא רק שותקים, אתם לוקחים חלק פעיל בהקצנה הזאת… ריבונו של עולם, מתי תפסיקו כבר לשתוק? מתי ויתרתם על ‘כלל ישראל’?”, הוא זעק בלהט טלפרומפטרי.
4.
אוקי, הפיכה לקיצוני של כל מי שלא בדיוק חושב כמוך יש, וגם האשמה שלו ברצח רבין. מה חסר? יפה, התרפקות על הפועל המזרחי של פעם: “כילד בירושלים, אני זוכר את השכנים שלי, חניכי בני עקיבא. בנים ובנות יחד, יוצאים לפעולות משותפות, לטיולים משותפים. בנים ובנות, לומדים בבתי הספר הממלכתיים-דתיים יחד עם כולם. היום זה לא קיים. המתינות נעלמה”.
חכו חכו, הקלישאות לא תמו: “לא רק בבית שמש מודדים את אורך החצאית של אימהות כתנאי לקבלת הילד לבית הספר, לא רק בבני ברק שואלים ילדים אם יש להם טלוויזיה בבית. זה קורה גם אצלכם”.
ובעודי חושב אם הציונות הדתית היא שמקצינה או שמא החברה החילונית (והטלוויזיה שלה!), ומתי שיעור החינוך המתנשא הזה יסתיים, המשיך גבאי אל רגע סאטירי במיוחד. אחרי שהטיח במגזר שלם את כל הסטיגמות בעולם, הוא לא התבייש לדבר על פיוס ואחדות: “החברה הישראלית זקוקה לריפוי. לאיחוי הקרעים. לא לעוד שיסוי, הסתה ושנאת חינם… הגיעה השעה להקמת קואליציה חברתית בתוכנו, לחיזוק החברה הישראלית”.
5.
מהאשמה להאשמה התחלתי להבין מה קורה פה. גבאי יותר מתוחכם מכל הפוליטיקאים שהיו עד עכשיו בכנס. בעוד הם פנו לקהל הדתי-ימני של ‘בשבע’ עם דיבורים יפים והצהרות על בנייה בהתנחלויות וביקורת על השמאל, גבאי, ציני שכמותו, אפילו לא מדבר לקהל שמולו. הרי אף אחד מבאי הכנס לא מתלבט אם להצביע בבחירות הבאות למחנה הציוני. אז למה לו לדבר אליהם בכלל? זה לא שווה את ארבע דקות הנסיעה מהכנסת ועד מלון קראון פלזה.
למה, אם כן, הוא בא לכאן? פשוט כדי להשתמש באנשים שיושבים באולם כניצבים במופע שקהל היעד שלו הוא אנשי המחנה הציוני וכמה קולות צפים במרכז. אתם אומרים עליי שאני לא באמת שמאלני, אומר בעצם גבאי, שאני סתם ליכודניק? הנה תראו איך אני נכנס במתנחלים החשוכים האלה, במגרש הביתי שלהם. איזה איש נאור ואמיץ אני.
ובאותם רגעים ממש של קריאה לאחדות, הדוברת של גבאי שלחה לכתבים הודעה לעיתונות שכותרתה: “נאום ‘שתיקת הרבנים’ של אבי גבאי”, ובו התמליל המלא.
ואגב, גבאי יודע שרק האנשים הטובים של הציונות הדתית – שאותם הוא תקף כל כך כקיצונים – ייתנו לו במה ומקום וכבוד כדי לדבר ככה.
6.
רגע, אבל מה לעשות? הרי בסופו של דבר הנאום המסית הזה יסתיים מתי שהוא, והמיקרופון יחזור אלי, איך להגיב? אפשר לשתוק על כזה דבר? ומצד שני: זה לא יפה, הוא אורח של הכנס, צריך להיות מנומסים, לא?
ופתאום, לא יודע למה, נזכרתי בדמותו של אחד מחכמי ישראל בתקופת בית שני. רבי זכריה בן אבקולס קראו לו, זה ששתק ולא מחה על הפגיעה בכבודו של בר קמצא. והנה, פה יש מישהו שפוגע לא ביהודי אחד, אלא במאות אלפים, במגזר שלם. ולמה? אפילו לא בגלל שנאת חינם, רק בשביל ספין קטן שאולי ישפר במשהו את מצבו האנוש בסקרים, אז איך אפשר לא למחות?
“תודה רבה”, אמרתי, “תודה לך, יושב ראש המחנה הציוני, אבי גבאי, שטרחת ובאת לכאן, לחנך אותנו ואת רבנינו מחדש”.
מקווה שהוא לא ילך עכשיו להלשין עליי לקיסר.
• הטור מתפרסם בעיתון ‘בשבע’