אולמרט, צרעת ומפגש • הטור של סיון רהב מאיר

1.

יום שני, תשע בבוקר, בית המשפט המחוזי בתל־אביב. כולם מדברים על אולמרט, אף אחד לא מדבר על צדק. מתוך מאות עמודי פסק הדין שיוקרא כאן בעוד דקות, השחיתות של ראש הממשלה לשעבר דווקא אינה החמורה ביותר. המנגנון שנחשף חמור מספיק גם בלעדיו. כלומר, גם אם אולמרט יערער לעליון ויוכיח שאכן הכל עבר דרך אחיו ומזכירתו ללא ידיעתו, זו תישאר פרשה מזעזעת. ומה שמזעזע בה הוא הבנאליות של השחיתות: העובדה שכל האגדות האורבניות, השמועות והלחישות על איך שהמנגנונים האלה עובדים, התגלו כנכונות.

בסופו של שבוע שבו דובר על הפרשה הזו כל כך הרבה, הנה רק עוד שלוש הערות קטנות: ראשית, מה שנחשף השבוע הוא כל כך שקוף ומעצבן, שתוך כדי קריאת פסק הדין אתה תוהה איך לא עלו על זה קודם. איך לא היה ברור, כשפרויקט הולילנד החל לתפוח ולהתרחב, שמשהו פה לא תקין. עם כל הכבוד לפרקליטות על עבודתה בתיק הזה, הוא לא היה נחשף לעולם אלמלא החליט שמואל דכנר לפתוח את פיו אחרי שנים. האם לא יכלו להיות נורות אזהרה מוקדמות יותר?

שנית, משהו על פרופורציות: אם הכל שחיתות, אז שום דבר לא שחיתות. אנחנו הרי מכים בתופי טם־טם על כל דבר, זבוב או פיל. לא כל יעקב פרנקל הוא אברהם הירשזון. לא כל סילבן שלום הוא משה קצב. לא כל ביבי הוא אולמרט. מה גדול המרחק בין ליליאן פרץ לבין שמואל דכנר, בין פרשות של מטפלות לבין הרשעה בשוחד. זו טעות לצבוע את הכל בכותרת “שחיתות” ורק לסנן כל היום “כולם מושחתים”.

ושלישית, איזו אחדות נפלאה! הסתכלתי על ספסלי הנאשמים באולם הצפוף וראיתי חרדים וחילונים, אשכנזים וספרדים, עשירים ועניים. כולם פעלו יחדיו. מרגש לראות איך אפשר להניח בצד את המחלוקות ולהתאחד למען מטרה משותפת.

2.

מה הקשר בין פרשת השבוע, פרשת “מצורע”, לבין ההגדה של פסח, הטקסט שיוקרא מפי מיליונים בעוד עשרה ימים? לכאורה אין קשר. פרשת השבוע עוסקת בדיני הצרעת, וההגדה עוסקת ביציאת מצרים. אבל בעצם שתיהן עוסקות בדיבור, בשני צידי המטבע של המלל האנושי.

פרשת השבוע מזהירה מפני לשון הרע, ומפני עונש הצרעת שבא בעקבותיה. זה חטא שחז”ל מייחסים לו חומרה רבה ואף קובעים: “לשון הרע שקול כנגד עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים”. רכילות ושקר מתוארים גם בספר תהילים כדבר שמרעיל את האווירה החברתית. לפני יותר מ־ 100 שנה כתב הרב ישראל מאיר הכהן את ספרו “חפץ חיים” שבו קיבץ את ההלכות הרלוונטיות הנוגעות ללשון הרע, ובעקבות תיבת הספר זכה הרב עצמו לכינוי “החפץ חיים”. גם התמונה של החפץ חיים הפכה למותג, לשם נרדף לאיסור לרכל, לקלל, ללכלך. בשנים האחרונות אפשר לראות את תמונתו אפילו כשומר מסך על הסלולרי. מעין תזכורת שבעל המכשיר שם לו למטרה לשמור על הפה.

אבל כאן מגיע הצד השני של המטבע: האם מי שעוסק כל כך הרבה בלשון הרע, הוא טיפוס שתקן ומתבודד שבורח מחברת בני אדם? עדויות רבות מספרות כי החפץ חיים עצמו נהג לדבר, והרבה. הוא רצה להראות לציבור שהכוונה שלו אינה שכולם ישתקו. להפך. מותר לדבר, רק תלוי על מה ועל מי. ופה אנחנו מגיעים לפסח, חג שהכינוי שלו הוא גם “פה סח”, כלומר: פה מדבר. בספרים רבים פסח אפילו מכונה “חג הדיבור”, החג בו צריך להזכיר לעצמנו ולילדינו כל הזמן מה הסיפור, ולהעביר אותו הלאה.

על פי ההלכה, לא מספיק רק לקרוא את ההגדה של פסח. צריך גם לומר אותה בקול רם, לפתוח את הפה כמה שיותר. לתאר, לספר, לשיר, להזכיר, לשאול, לענות, “וכל המרבה לספר ביציאת מצרים – הרי זה משובח”.

3.

יום חמישי שעבר, בני־ברק, ביתו של הרב דב פוברסקי, ראש ישיבת פוניבז’. ביקור לא שגרתי של חברי ארגון “פלוגתא”. קשה להגדיר את חברי הארגון, אבל נדמה שהכותרת שמתאימה להם היא “חרדים וחילונים מסרבים היות אויבים”.

כמעט מדי יום הם מפגישים בין קצוות בניסיון לגבש עתיד משותף, והפעם הם הביאו קבוצה חילונית לסיור בבני־ברק.

התמונה כאן למעלה שווה יותר מאלף מילים: בצד שמאל ראש ישיבת פוניבז’, בצד ימין תא”ל רם שמואלי, טייס קרב במילואים וממובילי היוזמה. “אנחנו נעשה בדיוק להפך ממה שהתקשורת מכתיבה לנו”, אמר שמואלי בתחילת הסיור, “הם מלבים קיטוב על ידי קיצונים, ואנחנו מחפשים את המשותף והמחבר”.

יצא לי להשתתף בכמה אירועים של “פלוגתא”, והם אכן, לפני הכל, אנטי־תקשורתיים. חרדים וחילונים שמאסו בשיח שמתייג אותם באופן כל כך שטחי. מתחת לרדאר של המדיה, בשקט־בשקט, הם כבר הפגישו אלפים לשיחות עומק, ללימוד משותף, לוויכוחים שאין בהם רצון להוציא בסוף כותרת או סקופ.

הסקרנות בשני הצדדים אדירה: סטודנטים ופרופסורים נוהרים למפגשים לצד ראשי ישיבות ונשות אברכים. בעמוד הפייסבוק התוסס שלהם אפשר ללמוד על ערב “חרדים בקנה ופאות בצריח” שנערך בזכרון־יעקב ועל פאנל “כשצדיק באמונתו ושוויון בנטל נפגשו” בקיבוץ בצפון. בזמן ההפגנה החרדית הגדולה בירושלים הם ערכו ערב דיונים סוער בכפר־שמריהו.

יהודה פולישוק, אחד מראשי המיזם, מספר על קושי לעמוד בביקוש מהשטח: “אנשים בשני הצדדים צמאים לדבר באמת. אנחנו לא מתייפייפים ולא אומרים ‘אחדות, אחדות’. אנחנו מניחים על השולחן את הנושאים הכי בוערים – גיוס, הדרת נשים, שבת – ורוצים להוכיח שאפשר לברר אותם יחד”.

4.

בנימין נתניהו ואריה דרעי התארחו לאחרונה ב”מצב האומה”. לכאורה ראש הממשלה ויו”ר ש”ס, האישים החשובים, ירדו אל העם והשתתפו בתוכנית בידור. הם עשו טובה לליאור שליין והחבר’ה. זה הזכיר לי את הביקור של ספיר סבח (זוכרים?) בכנסת. בימים שבהם הנערה מהתיכון בצפון שיצאה נגד המורה אדם ורטה הייתה סלב לרגע, הפוליטיקאים במסדרונות הצטלמו איתה, ואם הסתכלת טוב ראית: זה לא שהיא התרגשה לעמוד לידם, הם התרגשו לעמוד על ידה. היא עשתה להם כבוד ולא להפך. כך גם ב”מצב האומה”: לא נתניהו ודרעי נותנים לתוכנית הכרה, אלא להפך.

הסטטוס היהודי: “איזה יצר חירות עמוק טבוע בלב עם שיכול היה באביב ימיו ליצור יצירה גאונית כזאת ולמסור אותה מדור לדור” (ברל כצנלסון על ההגדה של פסח)

• טורה של סיוון רהב-מאיר מתפרסם בידיעות אחרונות