הכבדת החיים בעזה תחזיר הגופות?

המצב קשה, אבל אין משבר הומניטרי, פסק שר הביטחון ליברמן. 40% אבטלה, שעות ספורות של חשמל ביום, היעדר מים ראויים לשתייה, פרצי אלימות נוראיים, כל זה, כמובן, לא עונה להגדרה של “משבר הומניטרי”. מקסימום קצת קשה. לא צריך להישבר.

מה פתאום הרמטכ”ל הזהיר מ”משבר הומניטרי” בישיבת הממשלה?

עמדתי, הבהיר השר ליברמן, משותפת לכל גורמי הביטחון. רוצה לומר – גם הרמטכ”ל. אה, כן ואם יש משהו שאנחנו יכולים לעשות כדי לשפר את המצב, אז לא נעשה אותו. “בלי התקדמות בנושא השבויים, לא נתקדם”, הבהיר שר הביטחון.

זה המקום בו העניין הופך למטורלל.

בואו נעזוב לרגע את גורלם של קרוב לשני מיליון אומללים שתנאי חייהם הקשים לא ישתפרו בגלל ה”שבויים”. זה הרי לא באמת אכפת לנו. הם ‘בחרו’ בחמאס. שייענשו, אבל איך מדינה רציונלית באמת מוכנה למשכן את האינטרסים הרציונליים שלה לטובת “התקדמות בנושא השבויים”?

איווט ליברמן היה מהיחידים שהעזו להתנגד לעסקת שליט. לזכותו ייאמר. הוא הציג עמדה עקבית לאורך שנים של אופוזיציה לסחרור הבלתי סביר בו מדינת ישראל מוכנה לזנוח כל אינטרס וכל עיקרון לטובת עסקת חילופין כלשהי.

האם במסגרת הקמפיין האגרסיבי שלו, שכולל נסיעות ל’ביג’ באשדוד והוראות להחרים את יהונתן גפן, נכללת גם עמדה חדשה בעניין הזה?

אני אפילו לא מרגיש נוח להתחיל לכתוב את המילים הריקות של ההבנה לכאב של משפחות שאול וגולדין. אני בטוח שהן מאסו בזה ובמיוחד שאחרי הפסקה האמפטית עוד בא ה”אבל מדינה אינה משפחה”.

משפחת גולדין ראויה להמון שבחים על כך שברגע קריטי במבצע ‘צוק איתן’ הם הסכימו ללכת עם בקשת הצבא להכריז על הדר כהרוג. הם היו יכולים להפעיל לחץ כבד על מקבלי ההחלטות בשלב רגיש במיוחד, ולסכן את היכולת של ראש הממשלה לחתור אז להפסקת האש בה רצה.

לפני כמה חודשים עתרה משפחת גולדין לבג”צ. זה היה מיותר. העתירה ביקשה לכפות על הקבינט ליישם את החלטותיו הנוקשות כלפי עזה. משפחת גולדין סבורה שיחס נוקשה כלפי עזה, יחזיר את גופתו של בנם. לכן, הם התנגדו להסכם עם טורקיה ולהחלטה לא מזמן לחזור ולספק לעזה את כמות החשמל שסופקה בעבר.

בתשובה לעתירה נאלצה המדינה להודות שהקבינט אכן לא יישם את החלטותיו. נמשכות כניסות של אנשי חמאס ובני משפחותיהם מעזה לישראל. המדינה הבטיחה שעכשיו זה ייושם. לא ייכנסו.

זה לא בסדר שגוף קבלת ההחלטות העליון במדינת ישראל מקבל החלטות והן לא מיושמות, אבל מה הקשר של משפחת גולדין לזה? אין קשר.

אם יש עתירה בה המדינה הייתה צריכה לבוא ולומר – זה לא שפיט, זה נושא מדיני – ביטחוני טהור, זו העתירה הזאת, אבל מי יעז לעמוד מול המשפחה?

מי שמתמצא קצת בדרך בה פועל שלטון החמאס בעזה יודע שהכבדת תנאי החיים של האזרחים ברצועת עזה, לא תעזור להחזיר את גופות גולדין ושאול ואת האזרחים אברה מנגיסטו, הישאם סייד ואחרים. זה נוסה בעבר ומעולם לא הצליח.

בשנת 2000 נרשמו חצי מיליון יציאות ממעבר ארז. בשנת 2017 נרשמו 6,200 יציאות בממוצע (נתוני ארגון ‘גישה’). זה לא מספיק ‘הכבדת תנאי החיים’? זה לא שיפר אף עסקה קודמת ולא יקרב בסנטימטר את החזרת הגופות והאזרחים.

בתחילת מבצע ‘שובו אחים’, שהידרדר ללא שליטה לעבר ‘צוק איתן’, הגיע נפתלי בנט עם הרעיון הגאוני של מעצר משוחררי עסקת שליט. ללא עילה.

שר הביטחון דאז, בוגי יעלון, התנגד. נתניהו נכנע ללחץ הפוליטי של בנט. ישראל עצרה אותם ובכך פשוט הפרה ברגל גסה את העסקה הקודמת. הצעד ההוא פגע באפשרות לבצע עסקה חדשה הרבה יותר מכמה שעות נוספות של חשמל, שישראל הסכימה לתת לעזה.

11 שנה שישראל מנסה כבר דרך סנקציות אזרחיות למוטט את שלטון החמאס בעזה. המטרה מאוד מוצדקת. העניין הוא שזה לא עובד.

פעם נשאל דובר מחלקת המדינה האמריקנית על מדיניות הסנקציות האמריקנית על קובה. עשרות שנים של סנקציות ושלטון קסטרו לא נופל, אמר הכתב. עוד מוקדם מכדי לבחון את זה, ענה הדובר. אחרי זה בא הנשיא אובמה ושינה את המדיניות.

• מתוך הבלוג של רביב דרוקר. המאמר התפרסם ב’הארץ’