1.
“בדמייך חיי”. כותרת מצמררת.
השבוע, היא הופיע בשני השבועונים המתחרים – ‘משפחה’ ו’בקהילה’ (ציפור קטנה לחשה או רעיון זהה שנפל על ראשי העורכים?)
התוכן, לעומת זאת, לא שוכפל.
אז מהבחינה הגרפית, אין ספק ש’בקהילה’ עשוי טוב יותר. אבל התוכן, אוי התוכן. בעוד כתבת משפחה שרה פרדס כתתה רגליים עד ליישוב הר ברכה, ישבה באוהל המנחמים ותעדה, יעקב מן בבקהילה הכין כתבת לקט, מבלי להיות בשטח.
כחסידה של כתבות שטח, אין השוואה מבחינת התוצאה, כמובן.
שימו לב לתיאורים שלה, כאלו שרק מי שממשש את השטח יכול להפיק: “אווירה קודרת מקיפה את בתי האבן הבוהקים, הגינות המוריקות והשבילים המטופחים של היישוב… אפילו מזג האוויר הנעים בדרך כלל שינה פניו לאובך כבד, מחניק ומעיק.
“דרי המקום ועשרות אחרים העושים את דרכם ליישוב שעלה השבוע לכותרות בנסיבות טראגיות מתהלכים עצובים, שותקים, מתקשים לעכל את האסון הנורא.. .כל הדרכים מובילות לבניין בן חמש הקומות שבו מתגוררת משפחת בן גל… הבניין, חריג בהחלט בנוף הכללי של היישובים המתאפיינים בווילות או בדו קומתיים. עכשיו, יש חריגה נוספת: אוהל ענק שניצב בכניסה, קולט באלם את המוני המנחמים שבאים לחזק.
“קרניים אחרונות של שמש חורפית מלוות את הבאים לאוהל האבלים לתפילת מנחה ראשונה ב’שבעה’… למקום מגיעה אשה צעירה מוכרת עד כדי כאב לרבות מהיושבות בפנים: הגב’ יעל שבח…”
כואב, דומע. שווה קריאה.
2.
האם הציפור הקטנה הלוחשת ביקרה גם במגזינים של שתי המערכות? כתבה דומה הופיעה בשניהם: שיחה עם הגאון החסיד רבי דניאל חיים אלתר, הסופד לרעייתו הרבנית הינדא רחל ע”ה שהסתלקה בשבוע שעבר לאחר מחלה קשה.
ב’יתד נאמן’, אגב, דילגו על ה’אירוע’. למבינים, פתרונים.
במשפחה בחרו להדגיש כבר בשער – בחכמה עשו – כי מדובר ב”בן הזקונים של כ”ק מרן ה’פני מנחם’ מגור זי”ע”. עוד נקודת זכות למשפחה: ההחלטה הנבונה להעניק לכתבה את השער, בעוד בבקהילה בחרו להצניע בתחתית.
מילא הצניעו בתחתית, אבל להעניק את השער לכתבה, המריחה לפחות כמו כתבה יח”צנית? זה כבר מוגזם בהחלט, גם אם היא הובאה רק משום שהיא מרתקת במיוחד.
נקודת זכות לבקהילה על הכותרת החכמה – ‘דנני אלוקים’ (שם המרואיין רבי דניאל), בעוד משפחה הלך על שבלונה של ‘לולי תורתך שעשועי’. ועוד אחת: על האומץ לצלם את הכתב, יצחק פלדמן, בבית האבלים. ליטאי בודד, בתוך קהל של חסידי גור.
רק הסבירו לי, אנשי מערכת בקהילה, מהו פירושן של המילים: “יצחק פלדמן נכנס בלאט אל בית האבלים”.
3.
אבל אין ספק שה-פספוס הגדול של משפחה השבוע היה מלאות שנה להסתלקות הגאון הצדיק רבי יעקב אדלשטיין זצ”ל. איך שכחו.
בבקהילה היה זה צבי יעקובזון שהגיש את הכתבה – ובטוב טעם. הנה סיפור אחד, מצמרר ומשקף:
“מוצאי שבת היה זמן קבלת קהל רשמי שסחף ציבור רחב ביותר. לפני שנים ספורות, במוצאי שבת, עלה סבא על כיסא כדי להוריד ספר מהארון… ומעד ונפל. הבנו שמדובר בנפילה רצינית וחייבים למהר לבית החולים. סבא לא הסכים לשמוע על כך. ‘יש בחוץ יהודים שמחכים לי’, אמר לנו. ‘הם מחכים לי, חלק הגיעו מרחוק, יש לי מחויבות עבורם!’.
הקהל נכנס כמו בכל מוצאי שבת ורק אחרי שאחרון הממתינים יצא מהבית הוא הסכים להתפנות לבית חולים”.
ומה התברר? שהנפילה גרמה לשבר באגן!
בנסיעה לבית החוליים הוא רעד. שאלו אותו אם קר לו והוא השיב: זה רעד לא מקור אלא מכאבים. כלומר בכל הזמן שדיברו אנשים הוא שלט על עצמו שלא לרעוד מאותם כאבים”.
יהי זכרו ברוך.
4.
ליתד שמורה ה’פנינה’ בדמות שיחה של הרב א’ חפץ עם “בנו הגאון רבי מרדכי שמואל שליט”א”. כי יש דברים, שרק ‘יתד’ יכול להפיק, משום שאין סיכוי שהיה מעניק ראיון לשבועונים.
הנה סיפור מרתק, מהשיחה ב’יתד’:
“כילד הייתי מלווה אותו לפעמים לישיבה או בחזרה מהישיבה. פעם אבא רצה להראות לי כיצד אפשר להספיק וכיצד אפשר להיות שקוע בלימוד, וכאשר ליוויתי אותו לישיבה אמר לי: היום, כאשר הלכתי בדרך מהבית לישיבה, הספקתי לעבור במחשבה חמישה עשר דפים בבכורות. אני מסתפק האם אמר חמישים או חמישה עשר, לכן אני אומר חמישה עשר”.
וואו.
5.
מתקפה חריפה בבקהילה על ח”כ יצחק ועקנין מש”ס.
שימו לב לדברים, שכותב יעקב ריבלין:
“לפני שבועיים התקיים דיון בוועדת האתיקה של הכנסת בתלונות הרבות נגד חזן, ויש הרבה כאלה. בתום הדיון הוחלט על עונש שטרם היה כמותו בתולדות הכנסת: הרחקה לחצי שנה, פלוס שלילת שבוע אחד של משכורת. עונש דומה אך ללא שלילת משכורת קיבלה חנין זועבי מהרשימה המשותפת, לאחר שהשתתפה בשיט המרמרה והתעמתה עם החיילים.
ותנחשו מי עומד בראש ועדת האתיקה. ברור, חביבו של אדלשטיין ח”כ איציק וקנין (הטענה לכך שהוא “חביבו” מתבססת על האמור בפסקאות קודמות על כך שאדלשטיין העביר מינוי של עוד שני סגני יו”ר מעבר למכסת ששת הקבועים, וביניהם אחד ניתן על ידו לווקנין – ש.ר.) האם יש קשר בין הידידות, המריבה של הראשון עם חזן, והחלטת ההרחקה החמורה? את זה ישפוט הקורא הנבון בעצמו.
בצמרת ש”ס אומרים לנו השבוע שווקנין לא שאל אותם לפני קבלת ההחלטה. הם שמעו עליה בתקשורת. חזן כשלעצמו לא מעניין את ש”ס במיוחד. הבעיה שלהם עם ההחלטה היא כפולה. חזן נתפס בציבור הימני כלוחם הגדול נגד השמאל והערבים. כשמישהו מש”ס זורק אותו לחצי שנה מהכנסת, זה נתפס רע מאד בציבור זה.
הבעיה השנייה היא מספרית. בחוקים רגישים כמו חוק הגיוס והמרכולים, בלי ליברמן העוין, הרוב הקואליציוני הוא זעום… אורן חזן הורחק אמנם רק מהדיונים ולא מהצבעות אך שום כוח שבעולם לא יושיב אותו מחוץ למליאה עד שלוש-ארבע לפנות בוקר רק כדי להבטיח רוב לחוקים קואליציוניים חרדיים. המכה שווקנין נתן לחזן עלולה לעלות לנו אפוא במחיר יקר”.
מה שנכון, נכון.
ח”כ יצחק וקנין. צילום: Yonatan Sindel/Flash90
רק שלא התחברתי לסיפא של הדברים. “מדובר בח”כ שבעשרות שנות כהונתו בכנסת התעסק בעיקר בהבטחת זכויות החקלאים וההתיישבות… אז מה לו ולחששות שחוק הגיוס עלול ליפול בגלל ההקפדה שלו על כללי האתיקה?”
לא חושבת. וקנין יהודי חם לעולם הישיבות. זה נכון שהוא ישר כמו סרגל, ואם חשב שצריך להרחיק את חזן, עשה זאת בלי לחשוב על ההשלכות. אבל לא משום שהוא עסוק רק בחקלאות.
לשבחו, וכדי לתקן במעט את המעוות, רק אזכיר שבשנת 2000 הקים וקנין את ‘ברכת מרגלית’, עמותה שמעניקה סיוע לנזקקים ומחלקת בכל ימות השנה בכלל, ובערבי פסחים בפרט, סיוע למעוטי יכולת.
חקלאות, זה לא. לב טוב, זה כן.
6.
אפרופו ההמלצות הצפויות בימים הקרובים בתיקי נתניהו, מצאתי שני תקדימים מעניינים בעיתונות סופהשבוע החרדית.
האחד – בטורו של אריה זיסמן ביתד נאמן:
“תיק המתנות. אנשי נתניהו יודעים לצטט את היועץ המשפטי לשעבר, מני מזוז, שקבע ב-2006 שאין לחקור את מתנות העטים שקיבל אהוד אולמרט אף שנאמדו ב-1.3 מיליון שקלים. ‘לא כל מתנה מקימה את החשד לקבלת טובת הנאה בלתי כשרה’, קבע מזוז.
בהקשר זה צריך לומר כי העטים הם רכוש, בניגוד לסיגרים ולשמפניה, העטים לא מתכלים וערכם אף עולה. למרות כך מערכת המשפט הגיעה אז למסקנה שלא הייתה שם עבירה שמצדיקה חקירה. לפיכך לא ברור מדוע הדברים שונים כאשר מדובר בפרשת המתנות של נתניהו”.
השניה – בטורו של יעקב ריבלין ב’בקהילה’:
“חריפות ההמלצות ועוצמת ההפגנות הן שיקבעו האם כחלון יעמוד בלחץ הציבורי ולא יפרוש. מבחינה חוקית גרידא אין לו שום סיבה לעשות זאת. התקדים שלו יהיה החלטת פרקליטת המדינה עדנה ארבל בשנת תשס”ד להמליץ ליועץ המשפטי להעמיד לדין את ראש הממשלה דאז אריאל שרון ובניו. מדובר ברמת המלצה גבוהה יותר מזו של המלצת משטרה לדרג המשפטי – זהו צעד אחד לפני הגשת כתב אישום על ידי היועץ המשפטי לממשלה.
ההמלצה היית המונחת על שולחנו של היועץ המשפטי במשך קרוב לשנה. לבסוף החליט הנ”ל – אז קראו לו מני מזוז – שלא לקבל את המלצתה של ארבל, שבינתיים התמנתה לשופטת בג”ץ, ולסגור את התיק. מאוחר יותר סגר אותו גם בחלק של אולמרט”.
7.
את הכתבה האמיצה ביותר והמקיפה ביותר של השבוע מצאתי דווקא ביום ליום.
מדובר בנושא טעון, ומישהו היה חייב להרים את הכפפה. תחת הכותרת “עיר להולכי רגל בלבד” סוקרים יצחק כהן וחיים בוזגלו את “מצוקת החניה בעיר בני ברק”.
“בניינים חדשים שנבנים מקבלים היתרים ללא מקומות חניה”.
“קופות חולים ובנקים ממוקמים באזורים בהם החנייה אסורה”.
“הבנקים אף הם במקומות ללא חניה או עם חניה לא מספקת”.
“הורים לילדים נאלצים לקחת את ילדיהם ללא כלי הרכב מחשש שיקבלו קנסות”.
אין ספק שמשהו רע עובר על בני ברק. שיאו בהתקנת “מצלמות אוטומטיות” הלוכדות תמונה של כל נהג, שרק הוריד לדקות אחדות נוסע שביקש לקנות לעצמו כוס שתיה או חפיסה סיגריות.
מילא אם היה מדובר בעיר שהיא פנינת הניקיון, הסדר והבנייה המופתית. אבל כשכל העיר נראית כפי שהיא נראית, איך אפשר להקפיד ככה על נהגים?
איך אפשר לבנות בניין רב קומות (למעלה מ-7 קומות!) ללא מקומות חניה? איפה בדיוק מתבקשים התושבים לחנות את מכוניתם?
“עצרנו למראה בניין חדש ומפואר ברחוב ירושלים 6… רצינו להחנות את רכבנו, אך כמו תמיד אין חניה. חשבנו כי מן הסתם יהיה חניון תת קרקעי בבניין חדש שכזה, אך התבדינו ומצאנו שני מקומות חניה בלבד, שהדיירים טוענים כי גם הם אינם יכולים להשתמש בהם מלבד שני דיירים שרכשו את החנייה מהקבלן.
“מתברר כי מדובר בבניין ישן שנהרס ובמקומו נבנה בניין גדול יותר, אלא שבניגוד לחוק הקובע כי בכל בניין חדש ייבנו חניות לדיירי הבניין, בבניין הנוכחי לא נבנו חניות ולטענת גורמים בעירייה מדובר במבנה שלא ניתן היה להקים בו חניות (למה? שתי קומות מרתפים מלאות בדירות מחולקות, כן ניתן היה להקים מתחת לאדמה? – ש.ר. וגילוי נאות: מדובר בבניין בו מתגוררים הורי) ולאחר החרגה מיוחדת הוקם הבניין ללא חניות מספיקות. מה יעשו הדיירים? לעירייה אין פתרונים”.
אבל הבושה הגדולה ביותר, לטעמי, היא זו המופיעה בשורה האחרונה של הכתבה: “מעיריית בני ברק לא הגיבו לפניותינו ולא נמסרה כל תגובה עד למועד כתיבת השורות”.
בושה.
8.
את הסיפור הטוב ביותר של השבוע מצאתי במגזין ‘כפר חב”ד’ מאת בנימין ליפקין.
כמי שזוכרת את כתבותיו המרתקות בעת שעבדנו יחד בבקהילה, די התגעגעתי לפרי עטו. בשנים האחרונות הוא עורך בהמבשר, עיתון שגם לא מתגלגל לידי וגם משום שעבודת עריכה אינה כוללת בדרך כלל כתבות.
מתברר שליפקין הצפין עד לסיביר, לקור מקפיא של…25 מעלות (תצפו בתמונתו, ותראו איך מתלבשים בכפור שכזה), רק כדי לתעד את גאולת בית הכנסת שהקימו הקנטוניסטים (מילה אותה שמעתם הרבה בשנים האחרונות, בהקשרים של גזירת הגיוס.טוב, לא באמת יש גזירה כזו).
“בקור מקפיא של 25 מעלות מתחת לאפס נקהלו יהודי טומסק ביום חמישי שעבר לחגוג את גאולת בית הכנסת שהקימו הקנטוניסטים בעיר, שהולאם בידי השלטון הקומוניסטי לפני קרוב לתשעים שנה” (טוב המשפט לא ממש מנוסח תקנית. אין עורך שם, ב’כפר חב”ד’? ש.ר.).
תחסכו ממני את הדקה לפרסומת לספונסרים של הנסיעה ותתרכזו בסיפור המפעים: “כשגלגלי המטוס נשקו בחבטה עזה את אדמת טומסק ודלת המטוס נפתחה, לא יכולתי לדמיין כיצד הייתי שורד אלמלא הביגוד החם ורב השכבות שבו הצטיידתי מבעוד מועד.
“שהות תחת כיפת השמים על פני יותר מעשר דקות גורמת לקור המקפיא, תוצר ישיר של טמפרטורת 25 מעלות מתחת לאפס, לחדור אל מתחת לכל השכבות ולהפוך את המשך השהות לבלתי אפשרית עד כדי הימלטות לרכב, לחדר כלשהו, להפשיר.
“הקיפאון הגדול הזה כמו מתפוגג לחלוטין לנוכח מחזה סוריאליסטי שצריך היה לראות אותו במו העיניים כדי להאמין שהוא יכול היה להתרחש. בלב הרחוב, פרץ מעגל לוהט שריתק אליו עשרות יהודים נרגשים. מולם ניצב בית עץ ששימש עד לפני קרוב לתשעים שנים בית הכנסת של הקנטוניסטים ואז הולאם וקדושתו חוללה.
“עשרות יהודים בזים לכפור החודר לעצמות ומאיים לשתק אותן ורוקדים בעיזוז. על אדמת חבל הארץ שאל הגולאגים שבה הובלו מכל רחבי רוסיה אודים עשנים שנלחמו על זהותם היהודית, לא במטוס נוסעים מפנק אלא בימים ולילות של מסע מפרץ במשאיות וקרונות”.
חובה לקרוא. שאפו בנימין.