1.
בשבוע שעבר תכננתי לעסוק כאן בהקלטה של שרה נתניהו. אפילו התחלתי לכתוב כמה שורות, אבל אז הפסקתי. זה הרגיש לי קטן כזה, צהוב, רכילותי. נכון, אפשר לומר שהסיפור הזה הוא בעל חשיבות ציבורית, כי ברור שלשרה נתניהו יש השפעה רבה על ההחלטות של ראש הממשלה (תשאלו, למשל, את בנט שחבר ללפיד בשעתו כי הבין שזאת הדרך היחידה שלו להיכנס לממשלה למרות התנגדותה).
ובכל זאת, העיסוק האובססיבי בפרשה, וההשמעה של אותה ההקלטה ברדיו שוב ושוב ושוב, משל הייתה להיט חדש של עומר אדם, הפכו את כל העניין לדוחה.
אבל דווקא בפרספקטיבה של שבוע אחרי, יש בסיפור הזה נקודה ששווה התייחסות. שמחייבת התייחסות. והיא ממש לא צהובה, ובעצם, היא אפילו לא קשורה ישירות לאשת ראש הממשלה. היא קשורה לגל אדיר של תגובות מימין ומשמאל.
גברים, ובעיקר נשים, שאמרו כל אחד בסגנונו: מה בעצם הבעיה? מה אתם נטפלים לשרה נתניהו? אתם לא צועקים ככה? כולנו צורחים.
אז יאללה יאללה, תפסיקו להתחסד.
2.
אם מדובר היה רק בטוקבקים ובמובילי דעת קהל בפייסבוק ניחא, אבל הרוח הזאת הגיעה עד השיעור השבועי של הרבנית ימימה מזרחי.
‘פרשה ואישה’, אותו תדפיס נפלא שמחזק ומרומם שבוע אחרי שבוע כל כך הרבה נשים (וגברים), שמרוקן מדי ערב שבת בין השמשות מחסניות שלמות של דיו בבתיהם של ישראל, עסק בפרשת השבוע, פרשת צעקת-שרה: “נכון, חשוב להיות קלאסה, לדבר בקלאסה ולהתנהג בקלאסה”, צוטטה הרבנית, “אבל אי אפשר לדבר רק בקלאסה. בחיים לפעמים צריך את הצעקה. בפרט נשים. הצעקה והצרחה הן מיומנויות שחייבות להיות לכל אישה. זו הבעה קולית שבלעדיה, למשל, אין לידה.
“גברים לא צורחים כי הם לא יולדים. כך, בקולות אדירים, נולדה גם התורה: קול ה’ בכוח, קול ה’ בהדר, קול ה’ יחולל איילות ויחשוף יערות. אין אישה שלא צורחת, ולא משנה כמה תארים יש לה. קיבלנו מה’ את הקול הגדול הזה כדי להשתמש בו. זו לא היסטריה, זו לא התפרעות. זה ביטוי ופעמים רבות מדי הוא מוצדק. לחנוק לנו אותו משמעו לחנוק את חופש הביטוי הנשי”.
תראו, הדבר האחרון שהייתי רוצה לעשות זה לחנוק את חופש הביטוי הנשי, בטח לא את חופש הביטוי של הרבנית ימימה. אבל בואו נפתח את זה.
קודם כול באופן אישי, ואני מקווה שזאת לא יוהרה לומר את זה, אני לא צועק. זאת אומרת, אני אולי צועק (ותמיד מצטער על זה דקה אחר כך), אבל ממש לא בסדר הגודל הזה. גם לא משהו שקרוב לזה. אה, זה כי אני גבר שלא מבין את עוצמת הצעקה? נו טוב. אבל עזבו אותי, ועזבו אפילו את שרה נתניהו, למה כולם דיברו כאן על הצועקים ולא על הנצעקים? יש הבדל גדול בין צעקות בלידה, או צעקות אל ה’, ובין צעקות מהסוג שהתקבל כאן משום מה בשוויון נפש.
3.
הרי בשביל צעקות כאלה חייבים שניים: יש את הצועק ויש את זה שצועקים עליו. והוא, הנצעק, כמעט תמיד, חלש יותר מהצועק. הוא בדרך כלל גם ביחסי מרות עם הצועק. זו דרך העולם: אתה לא צועק על הבוס, הבוס צועק עליך. אתה לא צועק על המפקד, המפקד צועק עליך. וכן הלאה על זה הדרך.
אז למה בעוד בתחום ההטרדות החברה מוקיעה, ובצדק, כל גילוי הכי קטן של פגיעה מילולית, בטח כשזה מגיע מבעל סמכות למי שתחתיו – בכל הנוגע לסתם צעקות והשפלות אנחנו שותקים?
איך קרה שההקלטה של שרה נתניהו עוררה כאן טרנד של וידויים אישיים, גאים, על צעקות וצרחות, ולא שמענו – וגרוע מזה, לא חשבנו – על שתיקת הנפגעים? מה עם קמפיין #metoo שבו קורבנות של צעקות שהסתירו את הסוד האפל כל החיים, עושים קצת שיימינג לצועק?
אני לא מדבר על מי שבעידנא דרתחא הרים לרגע את הטון והצטער על זה. אני מדבר על אנשים, בוסים, מורים, מנהלים, ראשי מחלקות, שצורחים דבר יום ביומו על הכפופים להם – וכולם יודעים ושותקים.
4.
ובכן, אני מתכבד להשיק בזאת את קמפיין “צעקות לא מדברות אליי” בשתי חוויות קשות משלי: לפני הרבה שנים, כשלמדתי בבית הספר, היה לנו מורה שהיה צועק – סליחה, צורח – על תלמידים דרך קבע. וכמעט תמיד בלי סיבה מוצדקת. כלומר, גם אם הייתה סיבה כלשהי לכעס, בוודאי שלא הגיעה לנו התפרצות בעצימות כזאת.
עכשיו, כשאתה ילד חסר אונים, אתה לא מסוגל להתבונן מבחוץ ולחשוב האם זה באמת מגיע לך, האם יש לך קייס משפטי. אתה פשוט מת מפחד, והבטן שלך כואבת, פיזית. ואם אתה קצת רגיש, אז גם כואבת לך הבטן רק מלראות את המורה הזה, או אפילו רק מלראות את שיבוץ השיעור שלו במערכת השעות.
היום, במבט לאחור, אני יודע שהמורה ההוא היה במצוקה, אני יכול ללמד עליו זכות, אפילו לרחם עליו, אבל זה לא משנה: השורה התחתונה היא, שבזמן אמת אני ועוד עשרות ילדים חווינו טראומה של ממש שאת חלקם ליוותה, להערכתי, שנים אחר כך.
כן, אני לא מגזים. וכולם בבית הספר ידעו את זה ואמרו: מה לעשות, יש לו פתיל קצר. בסך הכול הוא מעביר טוב את החומר ומוציא מהתלמידים ציונים גבוהים.
סיפור שני: שנים אחרי בית הספר, בצבא, שירַתי תחת מפקד שסבל מהתפרצויות זעם. אני לא סתם כותב “סבל”: לדעתי הוא היה הסובל הראשון מהצעקות שיצאו לו מהפה, אבל תכל’ס, חייהם של המון חיילים חפים מפשע ששירתו תחתיו הפכו לסיוט. ובצבא זה עוד יותר קשה מבית הספר. בצבא אתה אומנם כבר יותר מבוגר, אבל מצד שני, מבית ספר אפשר לברוח. בצבא זו לא בדיוק אופציה. כלומר, אפשר ללכת על המתווה של עריקות וכלא 6, אבל יש לי תחושה שגם שם צועקים.
ואם תגידו: בסך הכול מורה אחד, מפקד אחד, מה אתה מתבכיין? תמשיך הלאה, דפדף. אז קודם כל, נכון, המשכתי הלאה. הכול בסדר, ברוך השם. אבל החלטתי שלעולם, בלי נדר, לא אעבוד תחת מרותו של אדם שצועק דרך קבע על עובדיו. שום משכורת או מעמד לא שווים את זה.
5.
אז השבוע, כשכולם דיברו על העיסוק המופרז בצעקות של אשת ראש הממשלה וביקרו את פרסום ההקלטה של השיחה האישית, אמרתי לעצמי שיכול לצאת מזה גם משהו טוב.
בניגוד למורה שלי ולמפקד שלי בשנים ההן, הצועקים של היום ידעו שייתכן שהם מוקלטים. שיש אפשרות שיום אחד מישהו ישדר את זה, עם אפקט גרפי מלווה של אקולייזר כזה שמודד את עוצמת הדציבלים.
אני לא יודע אם זה ישתיק אותם לגמרי, אבל אולי יגרום להם להוריד טיפה את הווליום.
6.
ולסיום: מדהים איך הקלטה קצרה אחת, כולה 51 שניות, נתנה פה ים אינסופי של השראה. לא היה אדם אחד במדינה שלא היה לו מה לומר על הצעקות ועל עצם שידורן.
בעד שרה, נגד שרה, בעד התקשורת, נגד התקשורת, בזעזוע, בזעזוע מהזעזוע, בזעזוע מהזעזוע מהזעזוע וכן הלאה.
אבל הזמר והיוצר עדי רן, סיפק (כרגיל) נקודת מבט אחרת: “כשנגיע למעלה אחרי מאה ועשרים בעזרת השם”, הוא כתב, “ישמיעו לנו הקלטות ויראו סרטונים שבהם אנחנו מככבים, בכל מיני מעשים והתנהגויות מבישות להחריד. כל זאת כשבכל העולמות צופים בזה: הקדוש ברוך הוא וכל צבא השמיים, המלאכים, כל הנשמות מכל הדורות, חברים שלנו, תלמידים שלנו, בני משפחה. הבושה תהיה כל כך גדולה ואין איפה להתחבא, אין היכן להסתגר ולהסתתר עד יעבור זעם. אבל אחת, שרה נתניהו, תעבור את זה קצת יותר בקלות”.
• הטור מתפרסם בעיתון ‘בשבע’