התרגול האחרון שהעברתי באוניברסיטה היה מפרך. ההכנה, הריכוז והמענה על שאלות הסטודנטים המוכשרים דרשו לא מעט ממשאבי הקוגניטיביים.
זו הסיבה שעם עלייתי על האוטובוס הבין-עירוני לכיוון תל-אביב, חשתי ששעה של מנוחה ורוגע לפני.
בזווית עיני, קלטתי, את גדי, ידיד, דוקטורנט לעבודה סוציאלית, חרדי גם כן, המתיישב בטור הכיסאות שלצידי. הוא היה בעיצומה של שיחה ואני הנהנתי לו בראשי לשלום ותכננתי לשקוע בסוג של תנומה. אלא שאז נשמע קולו של הנהג: “הבחור עם הטלפון, השיחה שלך תימשך בטח עד תל-אביב, אני מבקש ממך להתחשב ולא להפריע ליושבים סביבך”.
גדי הרים את ראשו, פגוע בעליל, המשיך לשוחח וכעבור דקות ספורות סיים את השיחה.
ראיתי אותו קם ממקומו ופוסע לכיוון הנהג.
סליחה, דיברת אלי? הוא שאל בנימוס.
כן, אמר הנהג בתקיפות, אתה מפריע לנוסעים שלי.
מדוע שאל גדי, עדיין בתמימות כנה, אני לא רשאי לשוחח בטלפון באוטובוס? ובכלל מדוע אתה סבור שאני אקיים שיחה עד תל-אביב?
“זה לא האוטובוס לבני ברק פה”, ענה הנהג בכעס.
בשלב זה התרוממתי ממקום מושבי כשדמי מציף את פני: “מדוע אסור לו לשוחח בטלפון, איך זה קשור לאוטובוס לבני ברק?”
הנהג הרים את ראשו – ואמר: “האם שכחת לקחת את הכדורים שלך הבוקר?”
חרף הטיעון העמוק והאינטלגנטי החלטנו להתאמץ ולא להרפות. שאלנו אותו שוב, באיזו זכות הוא מבקש מנוסע שמשוחח בשקט – אגב, הייתה זו שיחה מקצועית בתחום עיסוקו של העו”ס – נוכח כולם ‘להתחשב בנוסעים’, ושוב, איך זה קשור ל’אוטובוס לבני ברק’?
הנהג טען כי הוא ‘מגן על הנוסעים שלו’, וכי הוא תמיד מבקש מהנוסעים לא לדבר [מה שנכון], אך אנו לא יכולנו שלא לחוש כי הפנייה הישירה לנוסע בעל החזות החרדית, כמו גם האיזכור המוזר של האוטובוס לעיר החרדית הגדולה, לא הגיע משום מקום.
בשלב זה הרים הנהג את ראשו ואמר: “לא מעוניין לדבר על זה, תעזבו אותי, תרפו ממני”.
“מדוע שנרפה ממך”, שאלתי, “אתה פתחת בתגרה המילולית המיותרת הזו”. או במילים פשוטות יותר: אתה התחלת.
“אבל אתה התחלת, אבל אתה התחלת”, צעקתי שוב כילד.
“תתלוננו עלי”, אמר הנהג.
לא התלוננו.
זה לא שווה את הזמן ואת המאמץ. אבל הפולמוס הלא נעים הזה שארע באוטובוס הבין-עירוני לימד אותי שני דברים חשובים:
א. אין זה משנה שרמת השכלתו של גדי – כפי הנראה – עולה עשרת מונים, אם לא למעלה מכך, על זה של נהג האוטובוס [ואינני מתכוון חלילה לזלזל בקהל הנהגים, כמובן], הלה סבור כי אם לפניו חרדי רשאי הוא לעלוב ולפגוע בו.
ב. נגמרו הימים שחרדים שומעים עלבונות ושיח של התנשאות והם – ממשיכים לשתוק.