1.
רשמו לפניכם: המאבק בימים האחרונים הוא לא על חוק המרכולים, גם לא על בנות בצבא, ואפילו לא על קליטת פליטים. המאבק הוא על עצם הלגיטימציה להיות מסורתי. אני לא מדבר על להיות חרדי או דתי. בשיח של היום, גם להיות סתם שמרן – אסור. הוכרזה כאן מלחמת חורמה בשמרנות באשר היא ובזכות להתבטא או אפילו לחשוב כמו פעם.
שנים לעגתי קצת לאנשים כמו אדיר זיק ז”ל, או חבר הכנסת אייכלר יבדל”א, שדיברו על “ההגמוניה השלטת”, על “דיקטטורה של מחשבות” וכל יתר האמירות החריפות האלה, כאילו אנחנו חיים ברוסיה של העידן הקומוניסטי.
אבל מה לעשות, אי אפשר להתכחש למציאות. לא המציאות המציאותית. ברוך השם, המציאות בשטח היא שעם ישראל חוזר למורשתו, לעצמו, ואולי דווקא לכן המציאות אצל המיעוט שנותן את הטון כל כך החריפה. אפשר לראות את זה בכל כתבה או ריאיון שעוסקים בקונפליקטים שבין מסורת לליברליות קיצונית: העמדה השמרנית נחשבת ללא לגיטימית.
מי שמעז לבטא אותה צריך להתפתל, להתנצל, להסביר את עצמו. וזה בהנחה שבכלל נותנים לו לדבר.
2.
קחו למשל את ה”ריאיון” של עודד בן עמי עם הרב שמואל אליהו. אני משתמש במירכאות כי זה לא היה ריאיון, אפילו לא עימות. בן עמי פשוט החליט לחנך מחדש את הרב אליהו. רבים הזדעזעו מהיחס המזלזל ברב, מהסגנון הלא מכבד של המראיין, שהוא אדם מאוד ממלכתי וחביב בדרך כלל.
אבל לפני הפגיעה בכבוד התורה הייתה כאן פגיעה בכבוד העיתונות. מגיש תוכנית אקטואליה לא אמור לנופף באצבע על המרואיין ולקיים איתו שיחת נזיפה (“גם אתה וגם הרב אבינר”, הטיח בן עמי, “אומרים אמירות מאוד מיושנות. הייתי אומר, אפילו חשוכות משהו, שייכות לימי הביניים. זוהי קריאת השכמה לרבנים. תתעוררו ותבינו שאתם שייכים לדור אחר. אנחנו ב-2018, הרב אליהו”).
מראיין צריך פשוט לשאול שאלות. קשות, נוקבות, אבל שאלות. כך שבראש ובראשונה האייטם הזה היה בעייתי מבחינה מקצועית. עיתונות עיתונות, חגרי שק.
ועל מה כל הנזיפות של בן עמי? מה כבר אמר הרב שמואל אליהו? שצבא ההגנה לישראל לא אמור להתנהל לפני התפיסות הפמיניסטיות הרדיקליות ביותר? שנשים לא צריכות להיות באותו טנק עם גברים? באופן אישי אני לא חושב שהקריאה לפטר את הרמטכ”ל תרמה למאבק. לצערי להפך, היא הסיטה את תשומת הלב מהעיסוק בנושא עצמו.
אבל בוודאי שמדובר בדברים לגיטימיים ובדיון חשוב.
3.
וזה עוד כלום לעומת רינה מצליח, שבשיחה בגל”צ, שוב בנושא בנות בשירות קרבי (מדהים כמה זמן מסך מקדישה התקשורת לעניין הזה), בעקבות כנס הרבנים, אמרה לאיילת שקד את המשפט המדהים הבא: “תסתמו לרבנים האלה את הפה כבר!”
האמת שהופתעתי מאוד מכך ששרת המשפטים לא העמידה אותה במקום, אלא התחילה להצטדק ולומר: “אם אני לא טועה, אין אף מפלגה אחרת בקואליציה שאישה היא יושב ראש הסיעה כמו ח”כ שולי מועלם אצלנו, וגם בכנסת הקודמת אני הייתי יו”ר הסיעה. המפלגה שלנו היא אולי המתקדמת ביותר בשילוב נשים”.
לא מתאים לאיילת שקד. היא הרי לא חונכה בבני עקיבא, היא לא מקף מחבר, היא עשויה מחומר אחר. אז איך פתאום היא התעלמה מהדברים של מצליח?
לא שזה עזר לה. מצליח לא ויתרה. “בסדר, יש מפלגות שיש להן יו”ר אישה. אבל די, אל תיקחי אותי לשבילים הצדדיים, תעני לי: למה אתן לא יוצאות בצורה בוטה, שתיכן, שאני מעריכה את שתיכן באמת בעניין הזה, שתיכן תצאו ותגידו לרבנים האלה די”.
ושוב: נשמעות במדינה הזאת המון דעות, מכל כיוון. מה זה “די”? ממתי יש דעה שאסור להשמיע? ובכלל, לא רק רבנים, כל הרבנים, מתנגדים לשירות קרבי מעורב, אלא גם סתם אנשים שמוחם עדיין לא נשטף לגמרי בהטפה הפמיניסטית הקיצונית, והם חושבים שהערך המרכזי של הצבא הוא להילחם.
האם אסור להם לומר שהם מרגישים שככה הורסים את הכשירות המקצועית של הצבא, ועל הדרך גם פוגעים במעמדו כלב הקונצנזוס? האם אסור לחשוב שהאישה לא תגשים את עצמה רק בטנק, ורק אם תהיה גבר-גבר?
אז זהו, שלא.
בעידן החדש אסור לבטא דעות כאלה. פשוט אסור. זה לא לגיטימי. צריך לסתום את הפה למי שמעז לדבר ככה. אם היה אפשר, הם היו שולחים את הרב שמואל אליהו לרואנדה.
4.
אז מה עושים? בתור התחלה צריך לפחות להיות מודעים, כי לפעמים זה קצת מטעה. אם כל אמירה היא “שערורייה” וכל עמדה לגיטימית ומקובלת מדורי דורות היא “הדרה” וכל כנס רבנים כבר מתועד במצלמה נסתרת מזווית צילום לא מחמיאה, ממש דרך הזקן, אז גם הצופה הלא ביקורתי – אפילו אם הוא דתי – עלול להתבלבל. ואגב, למה בכלל לתעד את כל הנאומים האלה במצלמה נסתרת? נראה לי שכל הרבנים שהשתתפו בכינוס הזה היו שמחים לשטוח את משנתם באולפן.
ושיהיה ברור: אין כאן שום “הקצנה”. להפך. פעם לא נערכו כנסים כאלה, כי לא היה צורך, זה היה מובן מאליו. אבל בשיח החדש, כינוס של מי שחושב קצת אחרת מהמיעוט הקיצוני בתקשורת, הוא חומר נפץ פותח מהדורה.
עוד רגע ישלחו את צבי יחזקאלי שיתחפש באומץ לנערת אולפנה כדי לחדור, בזהות בדויה, לכינוס רבנים בלב המאפליה של קריית משה.
• הטור מתפרסם בעיתון ‘השבע’