גילוי נאות טרם אפתח בנאום סוער אודות פרשת הקלטת של שרה נתניהו: לא הקשבתי לקלטת! לא הקשבתי לזו, ולזו שקדמה לה, ולאלו שתבואנה אחריה. וגם לא לקלטות אחרות וסרטונים אחרים מהצד השמאלי של המפה הפוליטית.
למה לא?
כי לדעתי פרסום הקלטת משחית את הנפש הרבה יותר מאשר מעשיה ה’איומים’ של אשת ראש הממשלה.
היא ממש לא הסיפור כאן, למרות שהיא סובלת לא מעט בשל היותה האישה הראשונה. איש לא משלם לה משכורת עבור התפקיד הזה והיא כלל לא אמורה להיות אישיות ציבורית.
אבל שוב, שרה אינה הסיפור כאן.
כולנו מכירים את סיפורה של אחת מנשות ראשי הממשלה לשעבר, שהייתה עוברת בקביעות (ובציבור!) על הדיבר ‘לא תגנוב’ – הדיבר המופיע בפרשת השבוע. אבל לא מדברים על כך. מדוע? משום שאין שום תועלת לציבור בנבירה בחייה הפרטיים של אשת ראש הממשלה או כל פוליטיקאי אחר.
באותה מידה שאין עניין לציבור בחייו הפרטיים של בעלה של ציפי לבני, למשל.
ומדוע אני רואה בכך השחתה? מסיבה נורא פשוטה. זהו לשון הרע במובן הרע של המילה.
•
והנה דברים שכתב הרבי מליובאוויטש בלוח ‘היום-יום’ המתאימים לנושא הזה: “כששומעים משהו לא טוב על יהודי אחר צריך לבכות. ממה נפשך? אם זה האמת מה שדיברו עליו – אז צריך להצטער ולבכות איך יכול להיות שמצבו של היהודי לא טוב… ואם זאת אינה האמת, אז המצב של האדם המספר לא טוב…” – וגם על-כך יש לבכות…
בפרק ל”ב (לֶב) בספר התניא, כותב אדמו”ר הזקן בעל התניא, שעם ישראל הוא גוף אחד ונשמה אחת.
כאשר אנחנו פוגעים ביהודי אחר, אנחנו למעשה פוגעים בעצמנו, בגוף שלנו. כל יהודי הוא חלק מאותו גוף. אמנן נכון שעם ישראל מחולק לחוגים שונים, לגברים ונשים – אבל החלוקה הזו היא חיצונית.
הגופים שלנו שונים, אבל הנשמה היא אחת ומאוחדת (עובדה שרואים ביתר שאת בעת צרה).
המשימה הלאומית שלנו צריכה להיות עזרה הדדית. עלינו לעזור אחד לשני בגלל שכל יהודי הוא אח שלנו, בשר מבשרנו, דם מדמנו, חלק מנשמתנו. ואם יש לנו ביקורת על אחד מאחינו, עלינו לעשות זאת באחד על אחד, רק כך אפשר להשפיע.
בטח שלא דרך צד שלישי ובוודאי שלא בתקשורת.
זו הסיבה שגם את הסרטון בו רואים אשת תקשורת כזו או אחרת המזוהה עם השמאל רודה בעובדים וצועקת בעצבים, לא ראיתי ואיני רוצה לראות. ואני אף מצטערת על-כך ששמעתי עליו. כי אני הציבור, ואני לא חושבת שזכותי לדעת דברים רעים על יהודים אחרים.
•
התורה הקדושה אינה מקדשת את הערך של “זכות הציבור לדעת” בכל תנאי. זכות הציבור לדעת אינה זכות התקשורת להשמיץ. אלה הם שני דברים שונים. מה גם, שכאמור, לא מדובר כאן באשת ציבור. ואף אם נניח לרגע שהיא טעתה, מי שרוצה להעיר לה על-כך, אמור לעשות זאת בארבע עיניים. בפרטיות.
מה שמזכיר לי את הסיפור של מרים הנביאה שנענשה בצרעת רק בגלל שריכלה על אחיה משה באוזניי אחיה אהרון. כוונתה הייתה טובה, כפי שמסבירים המפרשים, ובכל זאת, ה’ הוכיח אותה על-כך והעניש אותה. את התוכחה שמר הקב”ה לאהרון ומרים בפרטיות, ולא הוכיח אותם קבל עם ועולם.
יש לך ביקורת על מישהו? שבי ודברי איתה. התקשרי אליה. אל תרכלי עליה בפני חברות ובוודאי שלא תאמרי עליה לשון הרע.
ידוע בקרב חסידים שהפסוק ‘הוכח תוכיח את עמיתך’ יכול להתקיים רק כאשר הוא מגיע לאחר ‘ואהבת לרעך כמוך’, כפי שאכן מופיע בסדר הפסוקים בתורה. וגם אז, רק אם אתה מתייחס אליו כ”עמיתך”. כרעך, כאחד שהוא חלק ממך.
• הכותבת היא בעלת “הבחירה שלי” – אימון וייעוץ לנערות ונשים, מרצה, מנחה ושדרנית רדיו | http://www.miri-mychoice.co.il/