אתמול, אשתי האהובה שרה הייתה בדרך לחיפה, לחנוך מוזיאון לשואה ולהיפגש שם עם ניצולים שהיא מקיימת איתם קשר שנים רבות.
ובעודה בדרך לחיפה, התקשורת מפרסמת קלטת בת תשע שנים, הקלטת סתר. תשע שנים!
מי יודע איפה הייתה הקלטת הזאת ומה עבר עליה.
אבל מה יש בקלטת? שרה מרימה את קולה בכעס, בשיחה שהוקלטה בסתר.
אני רוצה לשאול אתכם:
בתשע השנים האחרונות, מישהו מכם הרים את קולו בכעס, פעם אחת? פעמיים? הרבה פעמים?
אולי גם העיתונאים והעיתונאיות, גם הם לא עשו דבר כזה אף פעם?
אני בטוח שכולכם הרמתם את קולכם.
ואני בטוח בעוד משהו: שאם הייתם מביאים הקלטה של אישה אחרת או של משפחה אחרת לתקשורת, התקשורת הייתה אומרת: ״עזוב, אנחנו לא מפרסמים את זה, זה פרטי״.
אבל כשמדובר במשפחה שלי, ברעייתי, בילדיי, הכל מותר. מתירים את דמם.
התקשורת מחבקת את המקליטים והמקליטות הללו ומציגה אותם כגיבורים גדולים.
אבל הם לא גיבורים. הם עושים את המעשה השפל ביותר. הם מועלים באמון שנותנים בהם, הם עושים את זה בשביל בצע כסף או בשביל חיבוק חם בתקשורת או בשביל שניהם.
והם רומסים זכות בסיסית שיש לכל אדם: הזכות לפרטיות.
אז אני רוצה להגיד לכל המקליטים והמקליטות, והמפיצים והמפיצות, והשדרים למיניהם: תתביישו לכם.
אין שום ערך בקלטות הללו. זה רק המשך של אותו מסע הכפשות והשמצות נגדי ונגד בני משפחתי.
כבר אמרתי לכם יותר מפעם אחת: אתם רוצים להחליף אותי? תתמודדו איתי בקלפי. עזבו את בני משפחתי.