1.
מלאי העקיצות השבועי של יעקב ריבלין הופנה השבוע לעבר סגן שר האוצר, איציק כהן מש”ס.
“בחודשים האחרונים החל כהן לצאת קצת יותר אל התקשורת… על מעשיו במשרד האוצר הוא עדיין תחת חסיון השתיקה… רק על נושא אחד, שלאחרונה התווסף לו עוד אחד, הוא אוזר כגיבור חלציו ויורה אש וגופרית לכל עבר”.
מדובר בחוק ביטוח חיים לאברכים, שהידיעה הראשונה אודותיו פורסמה “בחודש אלול תשס”ט, כלומר בעוד שנה, חגיגות העשור למלחמה שלא נגמרת”.
במלחמה הזו, ידו של יו”ר ועדת הכספים משה גפני תמיד על העליונה, כמובן.
“כהן לא שאל את האברכים אם הם מוכנים להיות שותפים לתוכנית… הוא לא שאל גם את האיש שיושב על השיבר של ועדת הכספים והדמות הכי דומיננטית בתקציב הישיבות האם הוא מסכים לתוכנית.
“אז מהיכן יבוא הכסף? ואיזה יועץ משפטי יאפשר למדינה לתקצב על חשבונה ביטוחי חיים פרטיים? ואיך כהן יעביר את התוכנית בוועדת הכספים על אפו וחמתו של יו”ר הוועדה משה גפני? כל השאלות הבלתי פתורות האלה מבטיחות לנו לחגוג בשנה הבאה את יובל העשור לרעיון הביטוח ובעוד אחת עשרה שנים את יובל העשרים”.
ויש לסגן השר “חזית נוספת”, שאבי היוזמה שלה הוא שר החקלאות אורי אריאל – ו”כהן הוא רק הפרזנטור ומי שאמור לקדם אותה במגרש החרדי”.
מדובר בחקלאים שומרי שבת, שגם להם מובטח “חזון ביטוח”.
אז ככה: “בשבוע שעבר אמורים היו כהן ואריאל להיכנס לביתו של נשיא מועצת החכמים מרן הגר”ש כהן ולהציג את התוכנית. טלפון בהול שהגיע מביתו של מרן הגר”ח קניבסקי הביא לביטול הפגישה. בשיחת הטלפון נאמר כי הגר”ח מתנגד נחרצות לתוכנית… מול ההתנגדות של מרן הגר”ח קניבסקי הסיכויים אפסיים”.
לא השבוע הכי טוב של איציק כהן בתקשורת החרדית.
2.
אני לא באמת מבינה מאיפה הגיעה האמירה המוזרה של “גורם חרדי בכיר באשדוד”, שאמר את הדברים הבאים לשלומי גיל, במדור המקומי ‘עירוני מקיף’ במשפחה: “באופן כללי היחסים של הסיעות החרדיות עם ראש העיר טובים, עם זאת, הייתה לנו מחשבה להריץ מועמד חרדי לראשות העיר. הציבור החרדי בעיר גדול, ויש לנו כוח פוליטי לא מבוטל ולכאורה אין סיבה שלא נריץ מועמד משלנו”.
הזוי. עם כוח של כ-25% מתושבי העיר, איך בדיוק ניתן להציג מועמד חרדי שיזכה?
גיל מסביר, שהתערערות היחסים בין החילונים לחרדים גורמת לסיעות החרדיות לחשב מסלול מחדש. כאילו היה מסלול כזה, חוץ מאשר במוחו הקודח של אותו “בכיר חרדי”.
אותו גורם ממשיך להסביר, שאין ברירה, הם יצטרכו לתמוך בלסרי לראשות. ולמה? כי “מי שמוביל כרגע את המאבק המיותר הזה סביב חוקי השבת הוא חבר המועצה שמעון כצנלסון. הוא איש עם כוח בעיר… וזוכה כיום לתמיכה של אביגדור ליברמן. מבחינתו – הוא שואף לכך ופועל בהתאם שהסיעות החרדיות יריצו מועמד חרדי, בתקווה שבקונסטלציה כזו הבחירות לראשות העיר יתגלגלו לסיבוב שני והוא יצליח להדיח את לסרי”.
על התיאוריה הזו לא שמעתי, קשה לי להאמין שכצנלסון, אדם שמעורה ומבין דבר או שניים בפוליטיקה, מעלה בדעתו אפשרות של הרצת מועמד חרדי.
זה לא אומר,אגב, שהאופציה היחידה הפתוחה בפני הציבור החרדי היא לתמוך שוב בלסרי. גם כצנלסון עצמו לא ירוץ בכל מחיר, ואם סקרים יוכיחו שיש מועמד או מועמדת ממפלגתו שזוכים לאימון רב יותר בציבור, הוא יתמוך בו או בה. הלן גלבר היא רק אחד מהשמות שעלו בהקשר זה.
כלומר, זה לא ‘או תמיכה בלסרי’ או ‘הרצת מועמד חרדי’ או ‘תמיכה בכצנלסון’. יש עוד אופציות, שהן מעשיות יותר.
3.
אפרופו דילים: נהניתי למצוא בטורו של שלומי גיל את הדיל, עליו דיברתי במהדורת ‘הכוורת’ לפני מספר שבועות – מופיע ב’משפחה’ כאפשרות ריאלית.
אזכיר כי ב’הכוורת’ הסברתי שאנחנו נמצאים בשלב הספינים, שום דבר עדיין לא סגור, אפילו לא החל להתבשל על אש קטנה, כך שכל מה שאתם שומעים הוא חלק מאוסף ספינים שנלחשים באוזני עיתונאים.
אז הנה התרחיש המעניין:
“יש מי שמנסה.. לנענע את הספינה הפוליטית בעיר. רעיון שנולד אצל קברניטי ‘דגל התורה’ התגלגל השבוע במסדרונות הכנסת ובמסגרתו תוביל ‘דגל’ למהלך שעתיד בסופו של דבר להבטיח כי איש מטעמה יירש את כס ראש העיר בביתר. ה’דיל’ הזה ינוע על ציר אלעד-ביתר: ש”ס תתמוך במועמד ‘דגל’ בביתר עילית – תמיכה שתגרום להדחתו של ראש העיר המכהן מאיר רובינשטיין – בתמורה לתמיכה ליטאית בש”ס באלעד, תמיכה שתבטיח את בחירתו של מועמד ש”ס בעיר”.
תרחיש מעניין, אליבא ד’הכוורת’, אבל אינו אלא ספין שנזרק לחלל. כמוהו יהיו עוד רבים עד לתקופת חג פסח. רק אז יתחילו ראשי המפלגות לשבת ברצינות על ‘בריכת הדילים’.
4.
שימו לב לתיאוריה המעניינת בטור של יוסי אליטוב במשפחה:
ראשית, הוא מתאר את מצב הביש אליו נקלעו המפלגות החרדיות.
“השבועיים שחלפו לא ייזכרו כשבועות המוצלחים ביותר בתולדות חברי הכנסת החרדיים. אם מרצף המבוכות שליווה את תהליך החקיקה של חוק המרכולים הם נחלצו איכשהו בעור שיניהם – אחר כך הגיעו ההסתבכויות שאחרי: זה החל בהתבטאות המוזרה שהשמיע אריה דרעי שלפיה ‘אין כל כוונה לאכוף את חוק המרכולים’, התבטאות שגררה סדרת חילופי גרסאות תמוהה של משה גפני, שלפיהן ‘הפקחים הסודנים יאכפו את חוקי השבת ואל תספרו את זה לאף אחד, כי אף אחד לא שומע אותנו’, ואז, כשפרצה הסערה, גפני תיקן את עצמו ואמר: ‘לא באמת יאכפו זהו הייתה בדיחה פנימית’, וחוזר חלילה”.
אליטוב מנסה להבין, איך קורה שהציבור החרדי “יצא כל כך רע מפרשת המרכולים… ואנחנו עומדים מגומגמים, בלועי לשון, מתקשים להסביר מדוע גררנו אנשים מבתי עלמין כדי לחוקק חוק שאין לנו כל כוונה לממשו?”
ואז הבין, שהבעיה של נציגנו בכנסת היא “בעיית התקשורת. מדובר בנציגים מוכשרים מאד, אבל יש רק בעיה אחת – הם שייכים לדור אחר: אריה דרעי ומוישה גפני הגיעו לכנסת בשנות השמונים של המאה הקודמת. ליצמן הגיע אחריהם, בשנות התשעים… תתארו לעצמכם ששושנה ארבלי-אלמוזלינו, ח”כית מטעם מפלגת העבודה בשנות השמונים, יצחק מודעי המנוח ממפלגות הליברלים וייבדל לחיים טובים השר לשעבר משה ניסים – ינסו לתקשר עם הציבור הישראלי בשנת 2018. האם מישהו חושב שתוצרים של שנות השמונים יוכלו לתקשר עם הציבור בשנת 2018? ברור שלא”.
האמת, הגיוני.
5.
קטע עוד יותר הגיוני, פשוט ללקק את האצבעות, מצאתי בטור ‘המזנון’ של שמעון ברייטקופף. ברייטקופף מנסה לנתח את ה’ברוגז’ בין יו”ר ש”ס אריה דרעי ליו”ר ישראל ביתנו אביגדור ליברמן.
ראשית, הוא טוען, ובצדק רב, כי “בנוסף לזעזוע ולצורך להתפלל לחזרתו בתשובה של אביגדור איווט בן אסתר פירה, אסור לשכוח דבר אחד: בסופו של יום, בכל המבחנים המהותיים ביחסי דת ומדינה – ליברמן לא אכזב. גם את חוק המרכולים הוא היה יכול למנוע אם הוא באמת היה רוצה. אם השרה סופה לנדבר הייתה מתנגדת להצעת החוק, החוק שעבר על חודו של קול לא היה עובר, הוא לא באמת רצה לשבור את הכלים”.
אז לא בטוח שהוא לא רצה לשבור את הכלים למען הציבור החרדי, יתכן שפשוט רצה לשמור על כיסאו במשרד הביטחון, ובכל זאת, מה שנכון נכון.
“עם צאת השבת… הוציא שר הפנים דרעי הודעה באמצעות ‘מקורביו’ שהפעם ליברמן הגדיש את הסאה, ומבחינתו היחסים החבריים ביניהם לא יחזרו להיות לעולם כשהיו. יורשה לנו לפקפק בהצהרה הזו”.
מצטרפת למפקפק.
יש לו גם סיפור: “שני קבצנים עמדו ביום ראשון בפתחה של כנסייה נוצרית. אחד לבש וענד את כל הסממנים הנוצריים, והחזיק שלט המספר על מצבו הקשה, על אשתו החולה וילדיו הקופאים מקור, והקבצן השני היה לבוש כמו רב יהודי, זקנו יורד על פי מידותיו, ספרי קודש בידיו ושפתיו ממלמלות תהילים.
“המתפללים הנוצרים שראו את שני הקבצנים עשו שתי פעולות: האחת לירוק על הרב היהודי בבוז, והשנייה – להכפיל את התרומה לקבצן הנוצרי כדי להרגיז עוד יותר את הרב היהודי החצוף… אחרי שעה שבה חטף הרב יריקות וקריאות גנאי, ניגש הגוי היחיד בסדום לקבצן שנראה היה כמו רב יהודי ואומר לו: ‘תראה, כסף לא תראה כאן היום. אם תמשיך לעמוד כאן, תקבל יריקות ובזיונות. ואם לא די בזה, אתה רק תורם לקבצן שעומד לידך. הוא מקבל כפול מכל שבוע.
הקבצן מחייך, ואומר לקבצן ה’גוי’ שעומד לידו ביידיש: ‘מויש’ה, הגויים חושבים שהם ילמדו אותנו איך עושים פרנסה”.
אז השבוע “היה קשה להתעלם מהתחושה שליברמן ודרעי מלמדים אותנו איך עושים פרנסה זה מזה. האחד מתריס, השני מנתק קשרים, הראשון מסלים עוד יותר את ההתבטאויות ומיניה וביה מגיעים המצביעים לשתי המפלגות שרואות את הקרב הקשוח של המנהיגים על אורח חייהם שכולל, לא להאמין, גם הקרבות אישיות”.
כמה מעניין, כמה נבון.
רגע, אז לא צודק אליטוב, שדרעי עושה תקשורת כמו בשנות ה-80 ודי שליימזל ב-2018? שכן, אליבא דברייטקופף, לדרעי יש תכסיסים לא רעים. עובדה, הם העלו השבוע את מפלגתו בסקרים.
הייתי שמחה שתתאמו עמדות, אליטוב וברייטקופף, ותודיעו לנו מה הוחלט: דרעי יודע או לא יודע לעשות תקשורת בשנת 2018?
6.
יעקב ריבלין חולק על דעתו בבקהילה:
“יו”ר ש”ס אריה דרעי ושר הביטחון אביגדור ליברמן הם כבר לא. ממש ממש לא. בניגוד לניתוקי קשר זמניים אחרים (עמית סגל בדק השבוע ברשת המקוונת ומצא שלוש מאות ידיעות תחת הכותרת ‘דרעי נגד ליברמן’), שבמקרים רבים היו למראית עין בלבד – הפעם הנתק הוא מוחלט.
גורמים בלשכת דרעי שיש להם גישה לסלולרי האישי שלו יודעים לספר, ש”נכון ליום רביעי בצהריים יש שם ארבע שיחות שלא נענו מהמספר הרשום על שמו של אביגדור ליברמן”.
אני חולקת הפעם לשם שינוי על ריבלין. או שה”גורמים שיש להם גישה לסלולרי האישי שלו” הפילו אותו, או שאפילו אותם הצליח דרעי להטעות.
מהמרת על כך שברייטקופף צודק, ושה’דרעי נגד ליברמן’ של הפרשה האחרונה יהיה ה… 301 במספר הידיעות ברשת המקוונת תחת הכותרת ‘דרעי נגד ליברמן’.
נעקוב. יהיה מעניין.
7.
קטע מעניין מצאתי בטור של דוד דמן במשפחה.
“יש שואלים במה זכה ביבי נתניהו שהוא כבר בתפקיד ארבע קדנציות ואולי גם קדנציה חמישית? פשוט מאוד. האיי-קיו של אדם רגיל הוא 100. ואם הוא חכם זה 110-120. פעם שמעתי בחו”ל שאיינשטיין עבר את זה והיה לו 140-145. עכשיו אני שומע שנתניהו יש לו 185… אתם יודעים מאיפה ירש את זה? מישהו סיפר לי שהוא מזרעו של הגאון מווילנא והמוח של הגאון מווילנא שווה מיליונים.
“אבל לו היה נתניהו יודע מה זה הגאון מווילנא… לו היה רואה הגהה אחת שלו בגמרא מאירת עיניים… לו היה רואה את ההסברים שלו כל כך מתוקים מדבש, היה בטח חוזר בתשובה”.
הציטוט, מתוך העלון ‘בית נאמן’, העלון השבועי של הרב מאזוז.
איך הגיע העלון לידיו של דמן? אז זהו, שהשבוע התקשרו אליו קוראים נרגשים: “הרב ציטט אותך, אתה נמצא בעלון השבועי של הרב מאזוז” – בישרו לו.
“למחרת מישהו, כלומר כמה וכמה, שלחו לי את העלון ‘בית נאמן’ כולו ושם, בעמוד שש באות כ”ח היה כתוב כך: “בגן מלמדים את הילדים איך הצפרדע צועקת, והילדים רוקדים כמו צפרדע ‘קואה קואה קואה’. אבל הרב עובדיה ע”ה כשהיה מספר על הפרשה היה מחיה אותה. מאיפה אני יודע את זה? במאמר שכתב דוד דמן מבלגיה כשהרב נפטר, כתב את זה, הרב היה צריך להמחיש את המכות של המצרים, והיה מתאר אותן בצורה מיוחדת. ואומר: הצפרדע קראה ‘רק-רע רק-רע רק-רע כל היום”…
מעניין, לא?
8.
במגזין משפחה מצאתי גם סיפור מרתק.
תחת הכותרת “הקאפו הקדוש” מגולל ישראל פלר את סיפורו של ר’ לייבל זאמוש, האיש שהיה “אגדה חיה”. לא תאמינ,ו אבל למרות היותו קאפו, מושג שבדרך כלל היה לשמצה, הוא “גאל מאות ילדים יהודים ממנזרים, מבתי יתומים וממשפחות פולניות חמדניות”.
כבר בראשיתו, הסיפור מצמרר. “המשגיח בבית המלון ‘באזל’, אברך בעל חזות גוראית שורשית, הבחין בתופעה מוזרה ששבה על עצמה משך תקופה ארוכה: אל מטבח המלון נכנס מדי תקופה יהודי חינני, שנון ובעל מזג נוח לבריות… ארז אל כלים מודחים היטב שהביא עמו בסלו שאריות מאכלים”.
מתברר ש”דעס נעם איך פאר מיינע קינדער” (-את המאכלים הללו אני לוקח בשביל הילדים שלי).
מאחר ולא היו לו מעולם ילדים משל עצמו, “ילדים כה רבים חבו לו את חייהם כשהציל אותם ואת הוריהם מקלגסי הנאצים ומתאי הגזים בתחבולות, ומאות ילדים אחרים חבו לו את חייהם היהודיים והרוחניים בכלל” – הוא המשיך לדאוג להם גם כאן.
הנה אחת מהשיטות שלו: “היה עומד בראש התור באחד מן המחנות שאליהם הגיעו היהודים ממשלוחי הנאצים והיו מיועדים להישלח כעבור זמן מועט היישר אל תאי הגזים. כשבאו הורים – אבא או אמא – עם ילדם, ידע ר’ לייבל שיתכן ובשל הימצאו של הילד הכרוך אל הוריו יוציאו את הילד והוריו היישר לכיוון המשלוחים להשמדה. הוא היה מתחכם ועומד בתחילת התור, ובמה שהיה נראה תחילה בעיני ההורים כמעין מעשה אכזרי, ‘חטף’ את הילדים הצידה והפריד ביניהם. רק מאוחר יותר הבינו ההורים כי הם ניצלו בשל כך מתאי המוות…”
בהמשך, “הוא מצא לילדים, שהסיט מן הסלקציה, תפקידים שונים שהאריכו את חייהם והצילו את חיי חלקם”.
בהחלט מצמרר.
9.
אפרופו כותרות, השבוע קוטף יתד נאמן את תואר הכותרת הטובה ביותר עם “פנס באפילה”, בטורו של אריה זיסמן. שאפו לעורך!
איפה הבעיה? אז זהו. שגם ביום ליום אימצו כותרת זהה. הפעם, בסופה של כותרת המשנה. הכותרת עצמה: “אוהב ישראל, ישר ומעשי!”
אז חבל שלא העלו את סיומה של כותרת המשנה, לכותרת הראשית, אבל הסיפור עצמו טמון בשאלה: האם יש מרגלים המעבירים מידע בין מערכות ‘יום ליום’ ל’יתד נאמן’? יונת דואר? משהו? מישהו?
10.
צודק אריה זיסמן בניתוח שביצע לאבי גבאי, יו”ר מפלגת העבודה: “ביום הפריימריז לראשות המפלגה מנתה מצבת המתפקדים 58,800 חברים. לאחר שגבאי נבחר הצטרפו למפלגה 4,600 אנשים בתוך חודש. כולם היו בטוחים שזה מבשר טוב וזו רק ההתחלה. אלא שהמצב כיום הוא כזה: למפלגה יש 57,200 חברים, קרי 6,200 עזבו. הערכה היא שמרביתם עברו ל’יש עתיד’ וחלקם עברו למרצ…
“גבאי מודע לקולות השקטים… הוא מבין שמצבו בעייתי, האסטרטגיה שבחר, לא צלחה… בתוך המפלגה עדיין לא יודעים איך לאכול אותו. מערכת היחסים שלו עם חברי הכנסת מסיעתו ועם פעילים מהמפלגה מתוארת כ’יהירות’, ‘חוסר סבלנות’, ו’התנשאות’. גבאי ממעט לתת מילים טובות… יש המתייחסים גם למוצאו וטוענים כי גבאי משוכנע שעצם זה שהוא מרוקאי וגדל בבית פשוט, זה מספיק כדי לסחוף אחריו אנשים. בפועל זה לא עובד”.
זיסמן גם מתאר את הבעיה של גבאי בהרכבת ממשלה. “בניגוד ללפיד שיוכל לקבל את תמיכת כחלון וליברמן, הרי שהשניים הללו כבר הודיעו כי לא יילכו עם גבאי, לשניהם יש עימו חשבון אישי. כחלון לא סולח לו על שפרש מכולנו וליברמן זוכר כיצד פרש גבאי מהממשלה בגלל בחירתו שלו לשר הבטחון. השניים הודיעו בפומבי תוך תיאום ביניהם כי אין סיכוי שיחברו לגבאי לאחר הבחירות הבאות משום שהוא שמאלן”.
כאן הייתי מוסיפה, שמצד שני, ללפיד אין את המפלגות החרדיות, לכאורה. מה שלא ממש מוסיף לו נקודות בדרך להרכבת קואליציה, אם וכאשר יזכה ברוב המנדטים.
אבל הניתוח, מעניין ואמיץ.