יאיר לפיד נפל למלכודת דבש

למעלה מעשרה ימים, מדינה שלמה מגויסת כולה למציאתם של שלושת נערי החמד, נפתלי אייל וגלעד. מגויסת כולה, שכן כל אחד תורם את חלקו האישי במערכה. מי באש ומי במים, מי בתחינה ומי בבקשה. כולנו נמצאים שם במערכה ובלחימה, בעורף ובחזית. ועל כולנה עולה התפילה כי יועילו המאמצים הן ברוח והן בגוף. הלוואי.

אלא, שלצד ההתגייסות הטוטאלית, הכנה והאמתית, מצאנו גם תרומות אחרות למערכה. ולאו דווקא למערכת חיפוש הנעדרים. אמנים רבים ‘תפסו טרמפ’ על המצב הקשה וניצלו הדק היטב את הרגעים המיוחדים שבהם כל עם ישראל מרותק בתפילה ובציפייה למשפחות החטופים. ‘הופעות זמר’ הוקדשו למען הנערים התמימים כשעל הדרך מקבלים ‘התורמים’ אינצ’ים שלמים של פרסום ללא תמורה. מי יודע, אולי זכות תהילתם תעמוד להם, לנערים.

אך מי שהגדיל לעשות, הוא לא אחר מאשר שר האוצר היהיר שנפל, איך לומר בעדינות, למלכודת דבש שיצר לעצמו בשתי ידיו. במהלך ביקורו בבית אחת המשפחות, התיישב יאיר לפיד מול ההורים וסיפר בפאתוס כי לכבודם של הנערים “הפך את הבית” כהגדרתו, וחיפש את הסידור של סבו. מלאכת החיפוש הייתה לא קלה, שכן שש שנים עברו מאז הפעם האחרונה שבה החזיקו ידיו בסידור התפילה, מאז בר המצווה של בנו ליאור. ומשנמצאה האבדה, התפלל כבוד השר למען הנערים. “לא אוכל להביט במראה אם אדע שלא עשיתי את המקסימום” סיים לפיד את דבריו המרגשים. אחח.. אשריכם ישראל!

התאגרפתי עם ציצית

אינני יודע מי מיועציו של לפיד החליט ללכת על הכיוון הרוחני, אולי דווקא הוא זה שהחליט לשלוף את הניצוץ היהודי ולהתגאות בו, ואולי בכלל הסיפור אכן התרחש במציאות. אין לדעת. דבר אחד בטוח, יאיר לפיד הכריז קבל עם ועולם כי ‘המקסימום’ נמצא בסידור התפילה. כן כן, אותו יאיר לפיד שלא חבש כיפה במפגיע בהלווית אביו, אותו לפיד שלא הסכים בשום אופן לומר את מילות הקדיש על מיטתו של אביו, ואותו שר אוצר שמסרב שנה אחר שנה להיות נוכח בטקס מכירת החמץ של מדינת ישראל (אילוצים אילוצים..), הוא זה שמספר ומודה כי ברגע האמת הוא עושה את המקסימום מתוך סידור התפילה.

אין לדעת איזו תפילה התפלל מר לפיד מתוך הסידור, האם היתה זו שחרית, ערבית, או מוסף לשלוש רגלים, ואולי בכלל את תפילת הטל. אין לדעת גם איזו תפילה התפלל יאיר בבר המצווה לבנו (את החנוכיה שם מדליקים בלא ברכה, אגב) מתוך הסידור. מעבר לכל העובדות הנסתרות, יש לקום ולתמוה “לשם מה?” האם לא יכול היה השר להביע הזדהות עם המשפחות בדרכו שלו תוך שמירה על המסורת מבית אבא? “התאגרפתי עם ציצית לכבודם של הנערים” למשל, הוא משפט מבריק יותר וקונה יותר. בשביל מה צריך היה מר לפיד את האמירה הכובלת הזו? האם עד כדי כך נסתרה בינתו? האם גם הוא מהחושבים כי “האברכים יושבים כל היום בכולל ומתפללים מתוך הגמרא”?! איפה היועצים כשצריך אותם?

מקובלנו, כי תפילה עולה ובוקעת רקיעים מכל מקום ומכל נפש יהודית. אך מקובלנו גם כי תפילה, כשמטרתה ותכליתה היא פרסום והחצנה עצמית, אין בה ממש. לעיתים ‘אין זה מברך- אלא מנאץ’. צאו וראו מה “קיבלה” אימנו רבקה בזכות ‘ברכתו’ ‘ותפילתו’ של מי שביקש לעקור את הכל.

אך מי יודע, אולי תועלת עצומה צמחה ליהדות החרדית דווקא מאמירתו הפוליטית והיחצנית של השר, שכן מעתה כשיבוא הוא, או אי מי משפוטיו ופקודיו לחוקק חוקים שיש בהם לעקור את הדת, נזכיר לו את אמירתו ונסביר כי עם ‘המקסימום’ לא כדאי לשחק.

בפעם הבאה (שלא תהיה) ניתן יהיה להמליץ ליאיר לפיד לבקש סידור מחבריו הנאורים שי ודוב, הם בטח ימצאו את זה מהר ממנו. אם הם לא זמינים, רות קלדרון תמצא כבר איזו גמרא טובה להתפלל ממנה.

ולסיום אי אפשר בלי איחול לבבי לליאור, שבחשבון פשוט עברו כבר שש שנים מחגיגות בר המצווה, ומן הסתם הוא בתהליכי גיוס לצבא הגנה לישראל. או שלא.