בין סימני שאלה לחוזרים קדימה

סדרת הכתבות המדוברת אודות ה’חוזרים בשאלה’, המתפרסמת בחדשות ערוץ 10 בימים האחרונים מעלה לא מעט תהיות מטרידות אצל צופיה החרדיים של התכנית, המתבוננים באחיהם גלויי ראש, מתנערים מעול תורה ומצוות, ותופסים את חייהם הדתיים כפרק חולף, מיותר, וחסר תכלית, בחייהם. האמנם? האם תנועת ה’חוזרים בשאלה’ כה גדולה, וכה שרשית? מה מתרחש שם?

סדרת ‘סימני השאלה’ עוד לא נגמרה, אבל אל מול התכנית הזו, צפה ועולה כמעט באופן כפוי, סדרת התעודה הקוטבית “חוזרים קדימה” ששודרה בערוץ הראשון, המתארת את חזרתם בתשובה של אמנים בישראל, כמו גולן אזולאי, שרון רוטר, גאלה קגן, דני שטג, לאה שבת, ועוד, ואת מסעם אל חיקה של היהדות.

מבט השוואתי אל שתי הסדרות, העוסקות באופן בסיסי באותו נושא: תמורה באלמנט הדתי בחייהם של אנשים לא יכול שלא להעלות מספר הבדלים דיכוטומיים מהם לא ניתן להתעלם:

“סימני שאלה”:

– צעירים

– לא מוצלחים

– האשמת החברה הקודמת.

– רצון בחופש

“חוזרים קדימה”:

– מבוגרים

– מוצלחים

– ללא רגשות דחיה לחברה הקודמת.

– רצון במשמעות

ישרים דרכי ה’ אל מול נעשה להם סם המוות

סדרת טלוויזיה תלויה כמובן גם במפיק, ובבמאי שבחרו כיצד לסקר את הנושא, וגם מכך לא ניתן להתעלם, אך עם זאת נדמה שניתן לקבוע כי לא נמצא אדם שחוזר בתשובה כדי “להשתחרר מהמחנק”. כך גם, לא נמצא אי מי המספר כי טוב לו בחייו כשומר תורה ומצוות ומכל מקום הוא בחר לצאת בשאלה מאחר שהוא “מחפש משמעות”.

הפער בין שתי האוכלוסיות, עשוי מחד להוות עבורינו סוג של ‘טפיחת שכם’, וללמד את שידענו, ש’דרכי ה’ ישרים’, כך שגם אנשים מבוגרים ששינוי אורח חיים הוא כמעט בלתי אפשרי עבורם – מוכנים לעשות זא לטובת חיי תורה ומצוות.

אבל מצד שני חשבון הנפש שלנו צריך להעמיק עמוק עמוק עד לתהומה של נפש: הכיצד יש בתוכנו אנשים שחשים מחנק? אותה תורת ה’ הישרה והתמימה – הכיצד נהפכה לסם המוות?

דווקא הצעירים שמתוך שלל סיבות אינם בטוחים בדרכם, היו מצפים שאנו, כחברה ערכית, נשכיל לספק חווית חיים תורנית מלאת שמחה, בבחינת “פלוני שלמד תורה – כמה נאים מעשיו”.

ושם נכשלנו. שם נמצא חשבון הנפש אותו אנו צריכים לערוך.