אני נוסעת לעיתים באוטובוסים, במיוחד בינעירוניים. אני חושבת כי זו מחובתי, כאשת תקשורת וכנציגת ציבור, לגעת בכל רובד בו נע הציבור ולהבין את המניעים ואת ההתרחשויות.
בכל פעם מחדש אני עוצמת עיניים ואוטמת אזניים, כדי שלא לשמוע ולא לראות את ההתייחסות המבזה כלפי הנהג.
זה מתחיל עוד לפני שעולים אל האוטובוס.
הנהג עוצר. עשרות האנשים העומדים בתחנה שועטים לעבר הדלת בדחיפות ובצעקות. נראה כאילו האוטובוס עוד רגע מתהפך מדחיפות הקהל. אבל הוא כנראה כבר מחוסן, אז הוא נשאר על עומדו.
ואז מתחילים להידחס פנימה.
כמו פקק שנפתח בבת אחת, וכל הגזים פורצים החוצה, כך בדיוק זה נראה כשכל הקהל הזה זורם פנימה במטריותיו, במעיליו, בחבילות שבידיו, ובכיס הקטן – שבתוכו מונח ה’רב קו’.
עד שהראשון מוציא מכיסו את הכרטיס ומבקש להטעינו ב-50 שקלים, כשבידו רק שטר של 200 שקלים – אלו שאחריו דוחפים וצועקים על הנהג שעצר יותר מדי קרוב למדרכה, או רחוק ממנה; למה עצר לפני התחנה ולא אחריה; או למה בדיוק במקום שיש כזו שלולית עמוקה.
ואז מישהו קורא בקול מצווה: “נהג, תא מטען”, בעוד אחרים פונים אל הנהג ודורשים להזדרז.
אבל הנהג נראה אדיש, שכן באמת אין לו מה לעשות מול הכיס הקטן של האיש הראשון.
אחרי שעולים עשרה נוסעים, מצחו המיוזע של הנהג כבר מתחיל לנטוף, אבל המסה עדיין לא מסתיימת. הצעקות רק מתגברות. המכונה כן פועלת ולא פועלת, מישהו שואל למה לא מרגישים את המזגן, ואחר מנסה לשווא לפתוח את החלון – כי מחניק.
סוף-סוף עלו כולם.
האוטובוס רטוב מפסיעות האנשים ומחבילות רטובות ומטריות נוטפות, הנהג רוצה להתחיל לנסוע אבל אז מירכתי תא המטען הוא מגלה פרצוף של מישהו שעדיין לא הסתדר עם העגלה ועם המזוודות שלו. הוא מחכה לו בסבלנות, ויוצא לדרך בהתרגשות של התחלה.
•
בתחנה השנייה הכול מתחיל מהתחלה.
אדם אחד, שקוראים לו נהג, יושב ליד ההגה לבדו, מול קהל של אנשים שחייבים להם – ואחראי בלעדי על תא מטען, על מכשיר שלא תמיד עובד, על הפרדה בין אנשים עצבניים שניצים ורבים זה עם זה באוטובוס, על להעיר לאנשים שנכנסים לאוטובוס עם ילד בן 5 שבידו האחת בורקס ובקבוק מיץ ענבים פתוח ביד שנייה; על לענות בנימוס על שאלות של ‘תאמר לי כשנגיע לשם, איפה אני צריך לרדת’, ו’אם אני יכול לרדת לרגע, רק למסור את החבילה לחבר שנמצא למטה, ולעלות מיד חזרה’; ועל השתקת הנוסע שבחר לשבת בדיוק מאחוריו ולא מפסיק לצעוק שם בטלפון על העובד שלו.
ואחרי שהוא מנווט בין כל אלו, ואחרי שכמה נוסעים שמגישים שטרות ומבקשים עודפים דווקא במטבעות, או דווקא בשטרות – עולה בתחנה הבאה אימא עם ילדה בת 3.
“סליחה, אני מושיבה אותה כאן, תשים עין עליה, יבואו לקחת אותה בבני ברק בתחנה הראשונה”.
“אני לא גננת ולא מטפלת ולא בייבי סיטר ולא…” – הנהג מנסה לומר משהו, אבל הגברת כבר ירדה ומצפונה נקי, כי היא השאירה את הילדה בידיים נאמנות.
נו, בוודאי שנאמנות, איך אפשר לומר על גאון כזה שידיו אינן נאמנות, ואם לא היה ‘גאון – עולם’, איך היה מצליח לנווט בין עשרה תפקידים גם יחד לתפארת מדיניות מינהל התחבורה?
א… סליחה…לא יודעת איך שכחתי לכתוב את העיקר, שהנהגים הם פראי אדם, צועקים על אנשים, סוגרים את תא המטען על פניהם, דורסים אותם בזדון ונוסעים כמו משוגעים.