1.
אני יכולה לחזור אל הבן שלי ולספר שאולי השפיות חוזרת קצת לעולמנו. ארצות הברית קיצצה השבוע מחצית מהתקציב של אונר”א.
כשביקרנו פעם עם בננו בבניין האו”ם, המדריך החייכן הסביר על הטיפול בפליטים בכלל, ואז על הטיפול המסור בפליטים הפלסטינים בפרט. אונר”א היא סוכנות מיוחדת, אמר. לפי קריטריון יוצא דופן, גם בני זוגם של פליטים פלסטינים מ-1948 וגם צאצאים שלהם נחשבים לפליטים, לתמיד.
לא הצלחתי להסביר לילד למה זה ככה. השבוע התברר שגם ממשל טראמפ לא לגמרי מבין.
2.
מוקדם יותר צייץ שגריר ארצות הברית בישראל דיוויד פרידמן את תגובתו לפיגוע שבו נרצח הרב רזיאל שבח. בדרך כלל אומרים “לא נגענו”, הפעם אפשר להוסיף “לא נרגענו”.
כל כך לא מובן מאליו שזו הפכה לרוח הממשל: “אב ישראלי לשישה נרצח בדם קר על ידי טרוריסטים פלסטינים. חמאס מהלל את הרוצחים וחוקי הרשות הפלסטינית יספקו להם תגמול כספי. אין צורך לחפש סיבות נוספות לשאלה למה אין שלום. אני מתפלל על משפחת שבח השכולה”, כתב נתניהו. סליחה, פרידמן.
3.
ואז הגיע נאום אבו-מאזן. למרות שצמד המילים הבלתי נשכח “יחרב ביתך” הוא מה שנזכור ממנו, זו בכלל לא הכותרת של הנאום. הרי אם טראמפ הוא כזה טראמפ, למה למחמוד עבאס אסור לנקוט קצת טראמפיזם? למה שעורכי חדשות החוץ יתלבטו רק איך לתרגם קללות באנגלית, ולא בערבית? הכותרת האמיתית היא כמובן דבריו הכנים על ישראל והציונות. המסכות הוסרו, הדיפלומטיות נגוזה.
“ישראל היא פרויקט קולוניאליסטי”, הכריז. לא ההתנחלויות, ישראל. “האירופאים רצו להיפטר מהיהודים ושלחו אותם לכאן לגזול את אדמותינו”, אמר והמשיך לפזר קונספירציות ולסגור חשבון עם הבריטים על הצהרת בלפור, כאילו זו הסוגיה הבוערת על סדר יומו של הפלסטיני הממוצע.
זו הייתה הצצה מרתקת לעולמו הפנימי, לאיך הוא מספר לעצמו את מאה השנים האחרונות באזור.
4.
וכשעולם האתמול קורס, גם במרצ זזים דברים. חלק מהמועמדים בפריימריז שמתקיימים שם בימים אלה מנסים לדבר בשפה חדשה: נגד התנשאות ואליטיזם, נגד “מפלגת בוטיק”, בעד שיח מסוג אחר. יותר פריפריה, יותר יהדות, וגם המילה ציונות שנמחקה ממצע המפלגה חוזרת בגדול.
“כן, אני ציוני, ומרצ ציונית”, הצהיר השבוע המועמד לראשות מרצ אבי בוסקילה.
המועמד אבי דבוש, בוגר ישיבה תיכונית, תושב הדרום, אפילו מפסיק לדבר על שתי מדינות לשני עמים. “שתי מדינות מולדת אחת”, הוא קורא לתכנית שלו, שלא כוללת פינוי יישובים.
5.
בשבוע שעבר נכתב פה על תלונה במשטרה ועל עצומה נגד החפצה וניצול נשים בפרסומות ברחבי תל אביב. מדובר בקמפיין בוטה במיוחד של חברת “דלתא”. השבוע הוסרו במפתיע כל השלטים נגדם הוגשה התלונה.
מעבר להצלחה המקומית, עו”ד נורית אילון-הירש הצליחה ליצור כאן קואליציה מרתקת, שלא ברור איך לא קמה עד עכשיו: ארגוני הפמיניסטיות מחד, נשים דתיות וחרדיות מאידך. נכון, הן ממש לא מסכימות על הכול, אבל נאבקות יחד על מה שמוסכם. עו”ד מרים זלקינד משדולת הנשים סיכמה: “בשנת 2018 אין מקום לפרסומת שמציגה נשים כמוצר צריכה ומשפילה אותן. זו פגיעה בכבודן כאדם, ואנחנו קוראות לציבור להיות ערני”.
6.
אף אחד כבר לא אומר “בידוד מדיני”. רק הימין עוד נהנה לצטט את הביטוי הזה בלעג, בכל פעם שנתניהו יוצא לעוד ביקור מוצלח בחו”ל, והביקור בהודו היה מוצלח במיוחד. מפרגן, עוצמתי, חסר תקדים.
לא ברור איך נתניהו ינחת בחזרה אל דוד אמסלם וסתיו שפיר.
אלה לא רק ההסכמים הכלכליים ושיתוף הפעולה המדיני, זה הגרוב. שימו לב לצבעים שבלטו השבוע בדף הפייסבוק של ראש הממשלה – כמה ירוק, כמה שמיים. נדמה שמאז שנתניהו שכשך את רגליו במי הים התיכון עם מודי הוא לא זכה לכאלה שעות של קורת רוח ומנוחה.
אז כן, הודו מעריצה את נתניהו, אבל עשרות האלפים שיצאו לקבל את פניו הריעו לא רק לו, אלא גם לנו. לרעיון העתיק והחדשני שאנחנו מייצגים.
7.
כדאי שמודי ההודי לא יקרא את הידיעה הבאה. היא באמת נשמעת כמו משהו שגם בכפר הודי נידח ומוזנח יתביישו בו: ליאל אלמקייס בן ה-13 ממצפה רמון נהרג השבוע בתאונת דרכים בדרום בגלל שרכב המשפחה התנגש בגמל. כן, בגמל. נכון, הם אמורים להיות כלואים, אבל ממתי החוק נאכף שם כמו שצריך?
אומת הסייבר וההייטק, אור לגויים, וילה בג’ונגל – אבל להחיל ריבונות בנגב? גדול עלינו.
“חוק הגמלים” שהגיש בצלאל סמוטריץ’ אמור לקבוע כי הגמלים יסומנו בשבב אלקטרוני תת-עורי, כדי שאפשר יהיה לאתר את הבעלים שלהם ולמצות עימם את הדין. יוקם גם “מרשם גמלים”, כמו מרשם תושבים, והבעלים יצטרכו לקחת אחריות פלילית על מחדלים.
“ברגע שהעבריין הראשון יישב בכלא, זה ייפסק”, אמר לי השבוע סמוטריץ’, ועדכן שבעוד שבועיים יתקיים דיון בוועדת הכלכלה, כדי להכין את החוק לקריאה ראשונה. כמה זמן ואנרגיה הושקעו כאן בפייק-חוקים כמו “חוק ההמלצות” ו”עונש מוות למחבלים”.
כמה חשוב להשקיע בחיים עצמם.
• טורה של סיון רהב-מאיר מתפרסם ב’ידיעות אחרונות’