מה הסיפור המשפחתי שלכם?
1.
לפני כמה שנים ערכתי ב’מרכז לילד ולמשפחה’ סדנת אבות להנחלת מידות וערכים במשפחה וחיזוק הסמכות ההורית.
באחד המפגשים ביקשתי ממשתתפי הסדנא שבשבוע הבא יבואו עם “סיפור משפחתי מכונן”. הכוונה לסיפור שאירע לפני עשרות שנים ועובר במשפחה מדור לדור, ובאיזשהו מקום משפיע על דרך החשיבה ועל ההתנהלות בשטח.
בשבוע הבא הגיעו 90 אחוז מהמשתתפים מצוידים בסיפורים משפחתיים מכוננים. גם הרוב מתוך העשרה אחוזים שלא הביאו, אמרו כי יש להם סיפור כזה, אך הם לא מעוניינים לשתף בו איש, ורק אחד או שניים אמרו כי לא הצליחו למצוא סיפור משפחתי כזה. (לא נעים לומר אבל ככל הנראה זה היה הסיפור המשפחתי המכונן שלהם. אין מה לחדש, אין מה למכור…).
בחרתי אחדים מהסיפורים, והם יתנו לכל אחד ואחד מאתנו תובנות רבות, לא רק על הסיפורים שייכתבו להלן, אלא על הסיפורים המשפחתיים שלנו, כיצד עוצבנו על ידם, וכשנבין זאת, אנחנו ניתן את ליבנו לייסד סיפור משפחתי משלנו שישפיע באופן חיובי על צאצאינו.
2.
הראשון סיפר את הסיפור הבא:
“כשהייתי ילד בן שמונה, הלכתי עם אבי וראיתי עגלת ילדים נטושה ברחוב. אמרתי לאבא: “זה בטח שייך למישהו, בא נלך לבדוק למי זה שייך”.
אבא אמר לי: “בשום פנים ואופן”.
זה נשמע לי מוזר, אז הצעתי לאבא שלי לפחות להניח את העגלה בתוך אחד הבניינים ולפרסם מודעת ‘השבת אבידה’.
“אבא שלי נעצר”, כך מספר האיש, “ושאל אותי, ‘תגיד לי, אתה עדיין לא שמעת את הסיפור של סבא אברם?’
“סבא אברם היה סבי זקני שכלל לא הכרתי, הוא נפטר בשואה או אפילו לפני כן”, כך מספר האיש. “כמובן שרציתי לשמוע את הסיפור על סבא אברם, ואז אבא סיפר לי את הסיפור הבא שהתרחש לפני למעלה משמונים שנה: מסתבר שסבא אברם היה יהודי טוב וישר דרך שלא הזיק לזבוב. יום אחד הוא הלך ברחובות ורשה ומצא אופניים. הוא לקח את האופניים, הביא אותם לתחנת המשטרה והודיע כי מצא את האופניים ואם השוטרים יוכלו לברר מי התלונן על אבדתם.
“ומה קרה אז? השוטרים עצרו את סבא אברם ואמרו לו ‘בטח אתה גנבת את האופניים’. לא עזרו לסבא אברם כל תחנוניו. הוא נעצר, וכדי לשחרר אותו היה צריך לשלם קנס.
“אתה מבין עכשיו למה אסור לך בכלל לנגוע בעגלה הזו?”
“הסיפור הזה”, מספר האיש, “השפיע עליי מאד. בעיקר מפני שמאז שמעתי אותו אולי מאה פעמים. בכל פעם שהיה צריך לעזור למישהו ברמה של פנייה לרשויות או אפילו תלונה על מישהו חשוד או חפץ חשוד, תמיד ידענו אצלנו במשפחה שחלילה לנו מלהושיט יד או אפילו ל ה ב ח י ן במפגע, שחס וחלילה לא נסתבך כמו סבא אברם…
“במהלך השנים, כששוחחתי עם בני דודי ואפילו עם קרובי משפחה רחוקים – צאצאיו של סבא אברם קלטתי שלכל צאצאיו של סבא אברם, נכדיו וניניו, כולם חיים באווירה הזו של זהירות מופלגת בהפגנת אזרחות טובה ובהושטת עזרה הקשורה לרשויות ‘שלא יעצרו אותנו כמו את סבא אברם…'”
3.
הסיפור הזה עשה רושם עז.
“אתה יודע”, אמרתי לו, “מסכן סבא אברם. הרי הוא היה בעל חסד ואיש טוב, בגלל איזה גוי פולני רשע שהתעלל בו ועצר אותו על מעשה טוב, אלפי צאצאיו עד סוף כל הימים יימנעו מלעשות חסד שיש בו פוטנציאל הקשור איכשהו ברשויות. עשרות אלפי צאצאים של ‘ראש קטן’, של הימנעות ממעשי חסד, וכולם עוד מייחסים זאת למורשתו…”
חברי הקבוצה הודו לאיש על סיפורו המכונן והציעו לו לבקשתו כיצד לשנות את “המורשת” המפוקפקת הזו, כיצד לגרום לילדיו הוא ולצאצאיהם להבין שלעשות חסד זה ערך חשוב יותר מכל דבר אחר, והחשש הבלתי הגיוני מהסתבכות יימחק לגמרי מהתודעה המשפחתית, לפחות שלו.
שאלתי את חברי הקבוצה אם יש להם סיפור משפחתי המבטא כיוון הפוך מכפי שבא לידי ביטוי במשפחתו של הראשון.
הצביע אדם נוסף, וסיפר מנקודת מבטו סיפור שיכול היה ללכת לכיוון הקודם, אבל הלך לכיוון ההפוך לגמרי.
4.
“אבא ואימא שלי”, סיפר, “התארסו לפני שישים שנה ובמהלך אירוסיהם נסעו באוטובוס לשמחה כלשהי. בדרך התנגש האוטובוס באוטובוס אחר (אגב, היו אלה שני אוטובוסים היחידים בארץ מדגם ‘סקניה’ שנחשב מפואר, ומשום מה מצאו להתנגש דווקא זה בזה).
“בתאונה היו שלושה הרוגים וכמה עשרות פצועים. אבא שלי חילץ את ארוסתו ולאחר מכן עוד ועוד פצועים. הוא עזר לכוחות ההצלה להוריד אותם ולשלוח אותם באמבולנסים, ולאחר שסייע להעלות את הפצוע האחרון, הסתלקו כל כוחות ההצלה מהשטח ואבא שלי נשאר די לבד. רק אז הוא נזכר שהוא מרגיש כאבים עזים ברגלו. מסתבר שגם הוא נפצע, רגלו נשברה, ומעבר לכך הוא נדקר ונפצע מברזל שחדר לרגלו.
“הוא מצא עצמו לבד בכביש בלי אף אחד שייקח אותו, בלי לדעת לאן צריך להגיע, ובלי גרוש בכיס בשביל טקסי. איכשהו מישהו אסף אותו. הוא הגיע שעתיים אחרי כולם, בירר מה קרה לארוסתו (שנפגעה בפניה ואפה נשבר), ורק לאחר שווידא שהיא מטופלת כיאות, ניאות לקבל טיפול”.
“והמסקנה שעלתה מהסיפור הזה?” התעניינו המשתתפים שהיו תחת הרושם של הסיפור הקודם, “שכדאי לסייע או לא?”
“בטח שלסייע”, אמר, “אין אפילו נכד ונין אחד שלא מכירים את הסיפור הזה, ואנחנו כל כך מזדהים אתו שיש כזה דיבור שהמשפחה שלנו משפחת… תמיד נחשוב על אחרים ולא על עצמנו, תמיד נהיה במקום של אלה הנותנים ולא המקבלים. שנקריב את עצמנו למען הזולת, שנגלה תושייה ונושיט עזרה לאחר. אנחנו גם יודעים בפירוש שזה יכול גם לבוא על חשבוננו, אבל לא אכפת לנו, אנחנו מסכימים לזה וגאים בזה”.
“היודע אתה”, אמרתי לו, “ברגע אחד היה ניתן להפוך את הסיפור הזה, אז לפני שישים שנה, אם חלילה אבא שלך היה מספר לכם את הסיפור הזה בצורה של מרמור, או בתוספת המלצה ‘אל תהיו טיפשים כמוני’ – אותו סיפור היה הולך הפוך לגמרי. אבא שלך לקח את הסיפור למקום הנכון, למקום של לקיחת אחריות מירבית, גם אם אתה מקריב מעצמך”.
5.
השלישי סיפר סיפור כאוב ומקומם במיוחד.
“אבא שלי, שלא היה שומר תורה ומצוות, לא חי בשלום עם הוריו”, כך סיפר. “כל חייהם היו להם עימותים ומריבות. הוא גם רב עם האחים שלו. אל תשאל אותי מי צודק ומי אשם…
“אנחנו כילדים חיינו את המריבות הללו, את הניתוק מהמשפחה, את הפוליטיקה הזו. אני חושב שלראות את אבא שלנו לא מכבד כראוי את הוריו, זה השפיע גם עלינו. אני יכול להעיד שאני ורוב האחים שלי לא חיינו אתו בשלום והוא מעולם לא נופף באימרה ‘כבד את אביך ואת אמך’ מסיבות מובנות.
“סבתי נפטרה, אנחנו התחתנו בצל כל המריבות הללו, אך בחמש השנים האחרונות לפתע נרגע הכל. סבא שלי חידש את הקשרים עם אבי, היה בא לבקר ואבא שלי הביא אותנו לבקר אצלו. לא הבנו מה פשר השינוי, ורק פעם אחת אבא שלי אמר, ‘לעת זקנותו הוא למד איך מתנהגים’. היה זה הסבר מחוצף ביותר מצד בן על אביו, אבל מילא, היינו רגילים לזה.
“לפני כמה חדשים הסבא שלי נפטר…” כך סיפר האיש, “היו לו נכסים רבים, קרקעות, בתים ורכוש רב, בקיצור ירושה של קרוב לעשרים מיליון דולר! וזה אמור היה להתחלק בין שלושה אחים ולהפוך אותנו מאנשים קשי-יום לאנשים עשירים.
“אבל מסתבר שלסבא היו תכניות אחרות.
“הוא הוריש את רכושו לשני האחים האחרים ואילו לאבי השאיר מכתב אצל עורך דין שתוכנו, פחות או יותר, כזה: “חשבת שהסתדרתי אתך? חשבת שנכנעתי לך? אז חשבת! אתה היית בן סורר ומורה, מעולם לא חשבת להוריד ראש מולי, לכבד אותי. ידעתי ששנותיי ספורות והדרך היחידה להכיר את הנכדים שלי זה שאני אוריד את הראש. אז הורדתי… אבל כעת אני מודיע לך שמעולם לא הסתדרתי אתך באמת וכדי שתשתכנע בכך לגמרי, אני אוריש לך רק מאה שקל, אתה לא תראה שקל מכל הרכוש שצברתי”.
6.
הקבוצה הייתה בהלם. וגם אני כמנחה. דומני שמעולם לא שמענו סיפור מלא וגדוש במידות רעות ובהתנהלות נוראה כמו הסיפור הזה.
“רגע”, אני שואל אותו, “האחים מצדם לא נתנו כלום?”
“כלום”.
“אבל הם קיבלו עשר מיליון דולר כל אחד”, אמרתי, “שיפרישו מיליון, חצי מיליון”.
“נראה לך?” אמר, “אז אתה לא מבין כמה שנאה יש ביניהם. כמה רוע לב יש כאן. הם היו מוכנים להפסיד את כל העשרה מיליון, העיקר שלאבא שלי לא יהיה כלום”.
על כך נאמר רק: “אימא’לה”
7.
ואז סיפר משתתף נוסף את הסיפור הבא:
“הסבא שלי אימץ את בן אחיו שהוריו נהרגו בשואה. הוא גדל בביתו כמו אחד מילדיו. כאשר נפטר סבי, הוא השאיר אחריו שישה ילדים מחוץ לילד המאומץ ורכוש גדול על פי המושגים של אותם ימים.
כאשר הגיעו כמה מן אחים לבצע את הירושה נאמר להם כי האח הנוסף כלל אינו יורש פרוטה, מפני שהוא לא אומץ כדת וכדין על פי חוקי המדינה והמנוח לא הותיר אחריו צוואה, ולפיכך הבן המאומץ אינו נחשב כיורש.
מה עשו? מיד כינסו את ששת האחים האחרים וכל אחד מהם תרם לקופה משותפת עבור האח הנוסף, ומכיוון שכל אחד מהם חשש שאולי האח הנוסף ירגיש שהפסיד משהו, לכן החליטו להפלות אותו לטובה ולתת לו חלק יותר גדול מאשר כולם, כדי שלא יהיה לו אפילו שמץ של הרגשה שהפלו אותו לרעה.
כעבור זמן קצר האח “עלה” על המעשה הנאצל של אחיו החורגים, והוא כתב מכתב מרגש לכולם, בו הוא מביע את רגשי התפעלותו, תודתו ואהבתו.
“המכתב הזה”, אמר המספר, “עובר במשפחה מיד ליד. ואם תקראו אותו, אתם פשוט תבכו”.
האמת שלא היינו צריכים שום מכתב, הסיפור הזה הוזיל דמעות מכולנו. איזה סיפור מכונן, כמה אהבת אחים יש כאן, כמה מידות נאצלות. כמה יחסי משפחה חמים, הקרבה ומניעת מריבות הם חוללו לאורך דורות רבים, לא רק בינם ובין משפחת האח החורג, אלא בינם לבין עצמם. כמה הם הרוויחו בוויתור האצילי הזה ובצורה שעשו אותו.
8.
וכעת, קוראים יקרים, התובנה ברורה לגמרי. כעת תורכם. מצאו את הסיפורים המשפחתיים המכוננים שלכם, ואם הם חיוביים ומובילים להתנהגות אצילה ונאותה, ספרו אותם, הנחילו אותם ואף העצימו אותם. ואם הם מובילים להשקפת עולם שלילית, מחקו אותם או שנו את התוואי של התובנות שלהם משלילה לחיוב.
אשמח לקבל בפקס (03-6749944) או במייל: ([email protected]) את הסיפור המשפחתי המכונן שלכם. זה יכול להיות בסיס לספר “משפחות מספרות על עצמן”.
תגובות
אין תגובות