מעשה במקורבים, דיל, וח”כ אחד שהחליט לכפר על עוול • טור פוליטי

 מעשה במקורבים, פרק א’.

שתי פרשות מובהקות של ש”ס הצליחו להסעיר השבוע את התקשורת החרדית. בכל אחת מהפרשות, נמצאת האמת איפה שהוא באמצע. וסביבה – מושכים מקורבים משני הצדדים הניצים בכל הכוח. כל אחד והאינטרסים האישיים שלו.

מה שברור, נחת רוח לא עושים התככים הללו למחולל התנועה הקדושה, הרב עובדיה יוסף זצ”ל, אשר בגנזי מרומים.

נתחיל בפרשת רבנות ירושלים.

בליץ תקשורתי קידם את קוראי התקשורת החרדית של סוף השבוע שעבר. הבשורה: ‘דיל’ בין אנשי הראשל”צ הגר”ש עמאר לבין ראש העיר ניר ברקת. הדיל כולל מינוי שני רבנים: הרב אריה שטרן למשבצת האשכנזית, על תקן המינוי הציוני-דתי, והרב עמאר למשבצת הספרדית – על תקן המינוי החרדי.

וכשיש דיל – יש פרשנויות.

קבלו מדגם:

גרסה א’ – כולנו זוכרים את התנגדותו הנחרצת של הגר”ע יוסף זצ”ל לדיל סתיו-עמאר, התנגדות שהביאה לאי תמיכתו במועמדות נוספת של הראשל”צ הגר”ש עמאר לתפקיד רב ראשי, ולטרפוד ‘חוק עמאר’ על-ידי נציגי ש”ס. היתכן שכעת עולה על דעת מישהו מסביבתו של הרב (מבלי שהרב יגער בו בפומבי) לחתור ל’דיל’ דומה?

גרסה ב’ – כל מקרה, לגופו של עניין, ואין לפסוק ממקרה אחד למקרה שני.

גרסה ג’ – מדובר במקרה זהה. כולנו זוכרים איך ויתר בשעתו הגר”ע יוסף זצ”ל על תפקיד רבה הספרדי של ירושלים לבנו הרב יצחק, רק כי לא רצה את הרב אריה שטרן כמועמד השני ב’דיל’ שנרקח על-ידי  שר הדתות דאז יעקב מרגי. וכי לא ברורה התנגדותו הנחרצת, אילו היה בין החיים היום לדיל שטרן-עמאר?

גרסה ד’ – איך מעזים עיתונאים ולבלרים להעלות בדמיונם אפילו אפשרות שהגר”ש עמאר מסכים ל’דיל’? “מרן שליט”א הביע את דעתו באופן נחרץ בנושא זה, במכתב שפרסם בכתב יד קודשו לפני כשנה, ומאז ועד עתה לא חל כל שינוי בדעתו. הרב איננו מעוניין כלל להתמודד על תפקיד זה. הנושא לא נמצא על סדר יומו ובוודאי שאין לו יד ורגל בשום עסקאות או התארגנויות בעניין. המדברים בשמו בנושא זה, עושים מעשה חמור, חוטאים לאמת ומצערים את מרן. צר לנו שיש גורמים אינטרסנטיים המנצלים את שהותו של מרן במסע חיזוק בחו”ל, כדי להכפישו ולקושרו שוב לסיפורי בדים…ולשומעים ינעם”.

גרסה ה’ – אם אכן זהו המצב. איך יתכן שאנשים המתיימרים להיות מקורביו ואפילו תלמידיו ממשיכים לתדרך עיתונאים בנושא?

בש”ס, כמו בש”ס, נכון יותר להציג את שלל הגרסאות, מאשר לנסות ולנבור ביניהם.

ולקוראים ינעם.

 מעשה במקורבים, פרק ב’.

השבוע, באחד ממסדרונות הכנסת, פגשתי ח”כ מודאג. “מצטייר כאילו אנחנו מפלגה משוסעת”, אמר הנציג של התנועה הקדושה בכנסת – ונאנח.

מי ש’קורא’ את ש”ס רק באמצעות כלי התקשורת, סבור שמלחמת סכינים מתנהלת בכל ישיבת סיעה – ובטח מאחורי הקלעים.

האמת, ממש רחוקה.

זוכרים את מינויו של ח”כ אברהם מיכאלי לתפקיד יו”ר סיעה, במקום ח”כ אריאל אטיאס שפרש לעסקיו? זוכרים את הגרסאות סביב המינוי (האחת: המינוי – ניצחון של ח”כ אלי ישי, שפעל מול יתר החברים למינויו של מיכאלי; השניה – יו”ר המפלגה אריה דרעי הוא שהחליט על המינוי, והוא שהודיע על כך למיכאלי)?

 קרב הגרסאות הצטייר כאילו התרחש מיני-מרד בתוך הסיעה: החברים הבהירו לדרעי שייאלץ לבחור במיכאלי, דרעי נכנע – מיכאלי מונה. (גרסה א’ מסכמת: כפי שאמרנו, אלי ישי עדיין שולט ברוב החברים, הוא קובע, וחכי-חכי ליום שיקים מפלגה מתחרה לש”ס, אולי אפילו ייצא כולל השם ‘ש”ס’).

האמת כל-כך שונה. מתברר, כי בעוד ה’מקורבים’ דואגים ליצור דרמות על לא דבר, לח”כים עצמם אין מושג מה מתרחש מאחורי גבם. איש מהם אינו שותף בקבוצת וואטסאפ, איש מהם אינו עוקב אחר כלי התקשורת באופן שוטף, והם ניזונים מאנשים שמקיפים אותם. ברצותם, מראים להם כתבה. ברצותם – מעלימים אותה.

כמדומני שבעת קשה זו של ש”ס, כאשר בתקשורת היא מצטיירת כתנועה לפני טביעה, חובה על כל ח”כ להקדיש לפחות שעה ביום כדי לעבור על החדשות. לא תאמינו כמה ‘מסובבים’ ו’קרובים’ ו’מקורבים’ יחטפו.

 אז מה באמת התרחש מאחורי הקלעים של התנועה להשבת עטרה ליושנה, מהרגע בו הודיע אריאל אטיאס: “הולך הביתה” – ועד להודעה של אריה דרעי לאברהם מיכאלי: “אתה יו”ר סיעה”?

כמה ימים אחרי, חש ח”כ ניסים זאב לחשוף את הסיפור המלא. הוא עושה זאת לא כדי לפאר את שמו ולהאדיר את פעילותו, אלא כפי שהוא מדגיש בפני: “לשם שמים, כדי שיבינו כמה התנועה מאוחדת, ולא יעזור לאף אחד כלום”.

“אני הסתובבתי כבר תקופה ארוכה בתחושה שנעשה עוול למיכאלי כשלקחו ממנו את תפקיד יו”ר הסיעה. חשבתי שהוא נפגע עד לעומק נשמתו, הגם שהוא לא אמר לי מילה. דמו נשפך כשפיטרו אותו באס.אם.אס. מקובל שמחליפים, אבל למה לא להודיע בנימוס, למה בהודעה?”

ניסים החליט לעשות מעשה ולפעול להשבתו של אברהם מיכאלי לתפקיד.

“מי שצייר את זה כמרד, או כמרד ביו”ר התנועה, עושה עוול לש”ס! זה רחוק מהאמת! תנועת ש”ס מאוחדת ברמ”ח איבריה”, אומר ח”כ זאב. “אני זוכר איך בישיבת הסיעה הראשונה שלנו עם אריה כיו”ר, אמרתי לו: ‘אם אתה חושב שיש אריה אחד, יש פה עשרה אריות לידך”. דוגרי, כמו שרק ניסים יודע להגיד את הדברים.

יקח לאריה זמן כדי ללמוד את האיש, שכוונותיו רק לטובה, שש”ס חשובה לו מכל הלב, ושבחיים לא יעשה משהו שיוכל לפגוע בה או באחדותה.

בעוד התקשורת ניסתה לצייר את פרשת מיכאלי כמרד ח”כים נגד דרעי, ניסים לרגע לא התכוון לדבר כזה. “היה פה קונצנזוס למען חבר, היה חשוב לנו שהוא יוחזר לתפקיד, התחלתי לסמס לכל החברים, אחד לאחד, כתבתי להם שחייבים להחזיר את אברהם לתפקיד. ידענו שהוא זה שראוי לתפקיד, רצינו להחזיר לו את הכבוד”.

לפני שסימס לחברים, דיבר עם אלי ישי. אחר-כך דיבר גם עם יעקב מרגי, ששהה בחו”ל. וכך המשיך, חבר אחר חבר, עד שהשיג את הסכמת כולם. “אמרתי פעם לאריה, אנחנו משפחת ש”ס, והתכוונתי לזה. אנחנו מאוחדים, כמו אחים, כמו משפחה. אין סיעה מאוחדת יותר מש”ס”.

על הדיבורים על כוונה עתידית לפצל את המפלגה – הוא מגחך. “את לא מבינה כמה ש”ס מאוחדת חשובה לי. אני מעולם לא ביקשתי ולא רציתי בראשות ועדה, לא בתפקיד של סגן שר, אפילו לא בתפקיד של סגן יו”ר הכנסת. אני רוצה רק דבר אחד – לשמור על התנועה ועל אחדותה.

“לכן גם לא חשפתי עד היום את הסיפור, לא חיפשתי שיריעו לי: ‘ניסים זאב ניצח והחזיר את מיכאלי’. אבל כשראיתי לאן נושבות הרוחות, ואיך אנשים מנצלים את הסיפור הזה כדי לנגח את אריה, החלטתי לפתוח את הכל”.

אז נכון שתפקידה של תקשורת לחפור ברפש ולחשוף, אבל לעיתים צריך לדעת גם לעצור.

 אפרופו הגינות עיתונאית. קראתי השבוע מאמר ב’עין השביעית’ על שלמה נקדימון, מגדולי העיתונאים שפעלו בישראל. את עבודתו החל בעיתון ‘חירות’, עיתון המפלגה דאז. שם הקים, בין השאר, מדור בשם ‘סוד שהוא גלוי…’

משם המדור ניתן להסיק כי הוא נוטה לכיוון הצהוב, מה גם שבשביל לעורר עניין במדור שכזה, ברור שחובה לשלב בו פרטים רכילותיים עסיסיים.

אבל תשמעו מה שהאיש מספר. באחד הימים הכין כתבה “על הנהנתנות של אבא אבן. אבן, שחזר אז משליחותו בארה”ב, עבד במכון ויצמן, אך שמר על אורח חיים אמריקני. תחת הכותרת ‘פרוליטאר על קאדילאק‘ תיאר נקדימון את הסתירה”.

וכך מתאר הכותב אורן פרסיקו את שהתרחש:

אחרי הפרסום, בעודו יושב במערכת ‘חירות’ שבמצודת-זאב, התקבל טלפון ממזכירתו של יו”ר התנועה מנחם בגין, שישב במשרד סמוך.

“אני נכנס אליו”, משחזר נקדימון. “‘אדוני, הזמנת אותי?’. הציע לי לשבת מולו. על שולחנו היה פרוש עיתון ‘חירות’ מאותו יום, ערב ראש השנה. ואז הוא פנה אלי כהאי לישנא: ‘הכתבה נהדרת, הסיפור מצוין, אבל אינו עבור עיתוננו’.

אני שואל, ‘למה?’, והוא משיב: ‘כי מלחמה לנו ביריב, באידיאולוגיה שלו, אבל לא בחייו הפרטיים’.

אז הבנתי מה הכוונה כאשר אומרים הדר ז’בוטינסקאי”.

לקרוא ולהפנים. בקטע הזה, לא יזיק לכולנו להיות קצת ‘ז’בוטינסקאים’.

 ביום שלישי, בתכנית של גיא זוהר ברדיו 103, אמרתי את הדברים הבאים. לטעמי, חשובים.

“כולנו זוכרים את יום הקמת הממשלה, שנה וחצי לאחור, זוכרים איך חבר הכנסת ישראל איכלר קם בחמת זעם מכיסאו שבמליאה ויצא החוצה, תוך קריאות: “יהודי לא מחרים יהודי”.

כל חברי הכנסת החרדיים הצטרפו אליו – ויצאו.

בשבועות שלאחר מכן התקשורת החרדית יצאה בקול רעש גדול נגד מפלגת ‘הבית היהודי’, על כל זרועותיה, כולל פלג ‘תקומה’. דיברו אפילו על החרמת תוצרת וסחורות של מתנחלים, על תמיכה בעוד התנתקות. נוצר רושם, שמלחמת אחים בפתח.

בבית היהודי לא נשארו חייבים והזכירו שגם החרדים לא היו שם בשבילם בתקופת ההתנתקות, הסתפקו בשתיקה, אולי אפילו תמכו. החרדים מכחישים.

אבל זה לא משנה, אחרי הכול מדובר בפצע מדמם בליבה של הציונית הדתית.

השבוע, נפעמתי מגודל ההשתתפות בצער. חטיפת שלושת הנערים כמו החזירה את כולנו למעמד של ‘אחים’. עברתי על העיתונות החרדית של סוף השבוע, והיא ממש יצאה מגדרה כדי להזדהות. כותרות של ‘שובו אחים’, של ‘צרה’ ושל ‘שביה’, רבנים עלו ובאו אל בתי משפחות החטופים, פוליטיקאים חרדים כמעט הזילו שם דמעה, מה שלא אופייני להם. מערכות תקשורת חרדיות שיגרו כתבים והכינו כתבות נוטפות צער.

מתברר, שבעת צרה, כולנו עם אחד. כולנו אחים.

חבל שזה בא לידי ביטוי רק ברגעים של צער, אבל טוב שזה בא לידי ביטוי ברגעים כאלו, הרגעים הקשים של האומה.

אני חושבת שזה מה שיפה בו, בעם שלנו, עם ישראל. חרדים, חילונים, ומה שביניהם.

 והייתה עוד אחת שיצאה מגדרה להזדהות ולהשתתף בצער.

ברוב כלי התקשורת לא תזכו לקרוא על כך. איכשהו, היא הפכה לבלתי רצויה שם. אולי בגלל שאין לה את הקשרים הנכונים במקומות הנכונים, כך שבעוד שרעייתו של ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט זכתה לפרץ של שבחים על כל משיכת קולמוס, היא, במקרה המאד-טוב, זוכה להתעלמות.

במהלך השנים האחרונות סיקרתי לא פעם פעולות שלה למען נזקקים שונים, כולל אירוח אישי בביתה – ותמיד נדהמתי מחדש לגלות שאת רוב כלי התקשורת, בטח את המובילים שבהם, זה פשוט לא עניין. הם היו שם בשבילה רק כדי לבקר שמלה, כזו או אחרת, רכישה, והכי חשוב – תלונה כזו או אחרת של עוזרת, עוזר, צבעי, מנקה או מוכר גלידה.

בבחינת, רק תגיד שאתה מוכן לפתוח את הפה, וקבל כותרת בולטת.

איך קרה שאני מצאתי את השכנים החרדים שחלקו חדר בבית החולים עם משפחת נתניהו, שסעדה באותה עת את אחד מההורים (השכנים שיבחו בחום, כמובן), אבל בעיתונים הגדולים לא שמעו ולא ראו?

למה אני והם הגענו לאותו אירוע (מסיבה לילדים פגועים) ובעוד אני נפעמתי מהיחס האנושי שלה כלפי הילדים, אל תשומת ליבה לכל פרט, הם ראו בדיוק את ההיפך. כאילו אני והם חובשים משקפיים בצבעים ניגודיים.

השבוע, הרים ‘ישראל היום’ את הכפפה, והחליט לא לשתוק יותר. היה זה לאחר ביקורה בכל בתי משפחות החטופים. זה לא שיש לה זמן מיותר,  זה לא מפני שהיא חייבת (עם כל הכבוד, לא היא שמקבלת משכורת על ניהול המדינה), אבל היא הרגישה צורך. היא הייתה שם בשעתו בשביל ההורים של גלעד שליט, היא שם גם בשביל ההורים של אייל, גלעד ונפתלי.

וכך כתב:

 “אחד הנוכחים אמר לי כשיצאה מבית המשפחה: ‘היא אישה מרשימה. הרגישו שהיא פסיכולוגית. היא ישבה מול איריס ואורי, ההורים של אייל, החזיקה בידיהם, חיזקה אותם ואמרה: ‘בעלי, ראש הממשלה, לא ישן בלילות. הוא עובד קשה כדי להביא את הילדים הביתה בשלום. צריך להתפלל’.

כל כלי התקשורת סיקרו את האירוע, חוץ מעיתון אחד, ידיעות אחרונות.

זו לא הפעם הראשונה שכך הם נוהגים. כך היה, למשל, כאשר היא ניהלה מאבק נגד גירוש ילדי העובדים הזרים, אג’נדה ש’ידיעות אחרונות’ עצמו קידם. באוגוסט 2010 כתבה הגברת נתניהו לשר הפנים דאז, אלי ישי: ‘אני פונה אליך כאם לשני בנים צעירים וכפסיכולוגית בשירות הציבורי. אני מבקשת מעומק ליבי לאפשר לרוב 400 הילדים להישאר בישראל… אני רוצה להאמין שפניותיי אלה תרמו במשהו לעמדתו של ראש הממשלה להשאיר כ־800 ילדים מתוך ה־1,200… נושא זה קרוב לליבי, שכן אני רואה במקצוע שבו בחרתי שליחות של טיפול וסיוע לילדים. אני משוכנעת שגם במקרה זה תוכל למצוא פתרונות יצירתיים’.

בארגוני הסיוע לעובדים הזרים בירכו על המכתב. לא בידיעות אחרונות.

כך היה גם כשנה אחרי, כאשר נתניהו שיגרה מכתב דחוף לשר ישי בבקשה למנוע את גירושן של אופק בת ה־4 ואמה ננסי קסטיליו, עובדת זרה מהפיליפינים. היא ציינה במכתבה: ‘יש סבירות גבוהה שהגירוש יוביל לטראומה פסיכולוגית לא פשוטה’. אופק הקטנה זכתה אף לבלות במעונו הרשמי של ראש הממשלה עם גברת נתניהו.

ואיך כתב השבוע יו”ר הפדרציה העולמית של יהודי מרוקו, סם בן שטרית, מי שתיווך שנים בין ממשלות ישראל לבית המלוכה המרוקני?

‘ההתקפות על הגברת נתניהו – תולדה של קנאה’, קבע. “אני מכיר את ידידי ראש ממשלת ישראל מר בנימין נתניהו עוד מתקופת כהונתו כשגריר ישראל באו”ם, יחד פעלנו להעלאת עצמותיהם של מעפילי הספינה ‘אגוז’ שהיו קבורים במרוקו, לישראל. אם יש משהו שאולי משפחת נתניהו סובלת ממנו, זה דווקא חוסר ביחסי ציבור נכונים שיראו לציבור את דמותה האמיתית של הגברת נתניהו, כאישה מכניסת אורחים הרואה אחריות לאומית בניהול נכון של בית ראש הממשלה”.

הבאנו, בשם אמרם.