הקאמבק של מי עזר לרב יעקב ב’ פרידמן לסיים בשלום 1160 מילים
1.
לא להאמין, אבל כבר חלפו 30 יום מאז היום המר בו עלה בסערה השמימה מרן ראש הישיבה הגראי”ל שטינמן זצ”ל.
צוואתו החד-משמעית הייתה שלא להספיד אותו, אבל בהוראת הגר”ח קנייבסקי הותר להספיד בעיתונות, והצוואה נותרה כפי שהיא עבור בני המשפחה.
ואכן, באירוע המרכזי בישיבתו – ישיבת ‘ארחות תורה’ בבני ברק, הממוקמת בקריית ‘אילת השחר’, כאשר נישאו הספדים יצאו הבנים, רבי משה שטינמן, וכן ראש ישיבות ‘ארחות תורה’, שמונה בעקבות הצוואה – הגאון רבי שרגא שטינמן, ששהה רק בחלק בו נשא דברים מרן הגרי”ג אדלשטיין על נשיאות וראשות הישיבה, ומיד לאחר מכן יצא.
לכן, מן הסתם הופתעו קוראי ‘משפחה’ לגלות כי כתבת השער במגזין היא שיחה עם רבי שרגא, הבן ‘היורש’ (מהבחינה הרוחנית).
מאחורי הקלעים אוכל לחשוף כאן כי רבי שרגא, כמי שאביו הורה לו לעמוד בראש הישיבה, נעתר לצורך הדחוף לפנות לנדיבי עם, בעיקר בחו”ל, ולדבר על ליבם כי יתרמו למען הקמת בניין הישיבה החדש, שאת אבן הפינה שלו הניחו בתום ‘השבעה’.
לעיתון ‘משפחה’ יש מהדורה באנגלית, ועבורה יועדה הכתבה, שפורסמה גם בגרסה העברית (“לקראת סוף השיחה, רגע לפני שקמתי להיפרד בהודאה על קורת הרוח הרוחנית שהעניק לי ובאמצעותי לקוראי ‘משפחה’ במהדורה העברית והאנגלית”, כך אריה ארליך בכתבה).
השיחה עצמה משובחת. בהחלט ניתן לקנא בארליך על הזכות הגדולה לשבת מול ‘הממשיך’ ולשמוע זיכרונות אותנטיים של בן המתרפק על אביו הענק.
2.
חשבתם שהמטבח הצבוע בגוון התכלת, שארית לימי הסוכנות, הוא המעיד על הסתפקות במועט? הקיר הלא צבוע בסלון?
הקשיבו למה שיש לבן רבי שרגא לספר: “לא היה מחסור, אבל גם לא היו מותרות. תמיד חונכנו שאם יש לך קצת כסף – תן את זה לצדקה. בכל ערב חג היה נותן לאמי ע”ה כסף כדי שתקנה נעליים חדשות או בגד חדש, והיא נתנה את הכסף לצדקה… מעולם לא רכשה לעצמה שמלה או נעליים… לא הלכנו לישון רעבים.
“רק כשגדלתי הבנתי שביחס למושגי הדור – היינו עניים… לא הרגשנו שאנחנו מסתפקים במועט. לא הכרנו מושגים אחרים. עד החתונה לא קנו לי שום בגד. את החליפה הראשונה בחיי קנו לי בחתונתי. היו ‘ירושות’ מאמריקה. לאמי הייתה אחות באמריקה ובעלה היה שולח לפעמים בגדים ישנים שלא היה בהם צורך. קיבלנו את הבגדים הללו כמוצא שלל רב.
“היה חייט בכפר סבא שלקח את החליפה הקצרה שהדוד שלח מאמריקה והפך אותה ל’פראק’. זה היה מגושם קצת, לא תפור היטב, פס פה ופס שם, אבל מה זה משנה. וזה היה המעיל היחיד של אבי במשך שנים רבות”!
וכל מילה נוספת, אינה אלא מיותרת. אשריך, אריה. ריגשת.
3.
באותו עניין. חשיפה מעניינת מצאתי בטורו של אליעזר שולמן – ‘שטח אש’.
שולמן חושף את תוכנה של פגישה שנערכה בביתו של מרן הגראי”ל שטינמן זצ”ל על ידי חברי ועדת טל, בראשות השופט צבי טל. הרב נשאל האם יהיה ניתן להטיל על בחורי הישיבה משימה כלשהי, בתחום העורף, בתקופת ‘בין הזמנים’.
השיב להם הרב זצ”ל, כי באם יוטלו תפקידים כאלו, זה יפגע בלימודם ויש חשש שיפסיקו את תלמודם. “על הלימודים להיות יומם ולילה. גדולי התורה האמיתיים היו כאלה שלמדו כל חייהם יומם ולילה, ללא הפסק”.
גם לגבי מי שרשום בישיבה, אך אינו לומד בפועל – השיב הגראי”ל: “אין גיבוי למי שאינו לומד”, מחד, אולם “לא כל התלמידים לומדים יומם ולילה, אך צריך לתת להם את האפשרות ללמוד ללא הגבלה”.
גם כאשר הוצגו בפניו דיווחים על כ-1,300 בחורים שנתפסו כעובדים, למרות היותם רשומים ב’ועד הישיבות’, “עמדת הרב נשארה בעינה”, כך בפרוטוקול.
לא שיש ציפייה ממי שנופף עד היום בשקרים, להכיר באמת. ובכל זאת – שאפו שולמן על החשיפה.
4.
אבל את ההישג הגדול ביותר של השבוע, במלאות ה’שלושים’, אין ספק שהגיש ‘יתד נאמן’ – ובגדול.
תחת הכותרת “שובר שתיקה” חילץ ישראל פרידמן, עורך מוסף ‘שבת קודש’, ראיון עם האיש שהיה הקרוב ביותר למרן זצ”ל – נכדו חביבוא.
“אי אפשר היה לשכנע את הרה”ג ר’ דוד שפירא שליט”א נכדו ואיש אמונו של רשכבה”ג מרן ראש הישיבה זצוק”ל, לפתוח את סגור ליבו ואת כספת הזיכרונות. ה’צוואה’ המהדהדת נעלה את הכול. הוא לא יספיד את הסבא הגדול בשום צורה ודרך, ‘כי זה היה רצונו’.
“שעה ארוכה ישבנו יחד, כשם שהרבינו לשבת בימי חיי חיותו של מרן זצוק”ל, וגם הקרבה האישית בינינו לא עזרה להגיש לו מפתח. הוא היה נכד אהוב וקרוב, ואיש סוד וסתר.
“ובכל זאת, לאחר שבעלי אינטרס הרעילו את הארץ בענני כזב ורמיה מתוך ניסיונות לעשות לעצמם הון פוליטי באיצטלה של ‘לשם שמים’, מישהו חייב לפוגג את הערפל. אסור שהשקר ההשקפתי והעובדתי הסמיך יישאר בחלל האוויר. ‘זו חובה קדושה להעמיד את משנתו הציבורית של מרן זצוק”ל’, אמרתי לו. ‘זה לא הספד, אלו לא דברי שבח, זאת פשוט אמת. אמת לא רק מותר להגיד, אלא חייבים. ומי יכול לעשות זאת טוב ממך?’ – שאלתי בכאב”.
בסוף, אם לא הבנתם, יצא ראיון. משובח, צריך לומר.
אם הייתי צריכה לשלוף מהראיון את משפט המחץ, הנה הוא: “אני לא מוחל, לא בזה הולא בבא, לכל אלו שאומרים שאני מתיר באיזה אופן או שאני יותר קאלט (קר) בעניין של ההליכה לצבא” – משפט מפי מרן זצ”ל.
ואפרופו חוק גיוס, הנה דעת מרן זצ”ל: “אתחיל דווקא מהסוף, מהמערכה האחרונה אותה הוביל מרן זצוק”ל לתיקון החוק הנורא שנחקק על ידי לפיד, כשהוא עמד על כך בכל תוקף שיפטרו את כל בחורי הישיבות ללא שום הגבלות, בלי להוציא מן הכלל אפילו בחור בודד, גם אם תתרבה הכמות בעוד ועוד אלפים כן ירבו. לא יקום ולא יהיה! עד שיהיה ברור הדבר שאין שום הגבלה על בחורי הישיבות. דבר זה עלה בנפש ובחייו כפשוטו”!
ואיך משיגים את ההישג הזה? ובכן, לא בכוח. “לא רבים בכוח עם ממשלה ושלטון, הם יותר חזקים מאיתנו”.
בתחבולות, תעשה לך מלחמה. לא בחסימת כבישים, לא בהתעמתות עם שוטרים. לא רבים בכוח עם ממשלה ושלטון. נקודה.
5.
הבדלי גישות מעניינים בין הפרשן הפוליטי של ‘משפחה’ – יוסי אליטוב, לפרשן הפוליטי של ‘בקהילה’ – יעקב ריבלין.
הנה מה שכתב אליטוב על חוק המרכולים, שאושר בכנסת: “לא כולם אצלנו אהבו את החוק. יש קבוצות שחושבות שהנציגות החרדית בכנסת צריכה לדאוג רק לדירות לחרדים, לתקציבים לישיבות, להטבות עבור האוכלוסייה החרדית. כל מי שבחוץ? שיחיה את חייו ככל העולה על רוחו.
“זוהי גישה אנוכית, אגואיסטית, מנותקת לחלוטין ממושגי הערבות ההדדית שעומדת בבסיסם של החיים היהודיים. החשיבה שהייתה אופיינית לציבור החרדי בשנות החמישים, כאשר החרדים היו קבוצה קטנה שנאבקה על הישרדותה ועל זכויותיה – אינה מתאימה להיום… כאשר השבת מחוללת בראש חוצות – גם אם זה קורה במעמקי הרחוב החילוני, הרחק משכונותינו ורחובותינו – אנחנו לא יכולים להתענג בבית על צלחת חמין, העיקר שהחילונים לא צופרים ברכביהם מתחת לבתינו. יש לנו ערבות הדדית, וכאזרחים אנו מחויבים לבקש את צביונה היהודי של המדינה”.
וזה מה שכתב ריבלין: “ובכל זאת אי אפשר לומר שהכנסת בזבזה את זמנה עשרות שעות על חוק חסר תוחלת. גם אם הוא לא יסגור חנות אחת בשבת, הוא כבר עשה שני דברים בעלי משמעות פוליטית אמיתית: בהווה הוא החזיר את ליצמן למשרד הבריאות על כל המשתמע מכך לייצוב הקואליציה. בעתיד ולפי הסקרים הנוכחיים הוא הופך את יש עתיד למפלגה הגדולה ביותר בכנסת הבאה.
“נכון לעכשיו הוא כבר הוסיף לה שמונה מנדטים… וזה עוד לפני חוק הגיוס שיוסיף לה עוד שלושה-ארבעה… תרומתם של הח”כים החרדים תהיה בכך שגם אם נתניהו יקבל את המנדט להקמת ממשלה מהנשיא, לפיד עדיין יקבל כל כך הרבה מנדטים שיהיה קשה מאד להקים ממשלה בלעדיו…
“אם חלילה זה מה שיקרה, רשמו לפניכם את התאריך כ”ב טבת תשע”ח כיום בו החל התהליך שהפריד בין החרדים לממשלה הבאה, על כל המשתמע מכך לעולם התורה, והישיבות והחינוך התורני”.
אני באופן אישי מסכימה עם דעתו של ריבלין. אבל זה לא רלוונטי לטור זה.
6.
אבל זה עוד כלום לעומת הבדלי הגישות בין אליטוב, לחבר המערכת שלו.
הנה מה שכותב שמעון ברייטקופף בטורו ‘המזנון’: “את ליל יום שני העדיף אריה דרעי לבלות בשינה… נראה היה שדרעי היה מעדיף לעשות כל דבר אחר מאשר לשבת ולראות את העברת החוק שהתהפך לו בפרצוף, הפך לאבל מחולו.
“לו זה היה תלוי בדרעי, חוק המרכולים לא היה בא לעולם. הוא נדחף, כמעט בעל כורחו, לחוקק את החוק הזה. הוא לא אהב אותו מעולם. אבל החברים, הרבנים והתקשורת – כולם דחפו אותו בהתלהבות לתוך הקלחת הזו. וכשהגיעו הצרות – הוא מצא את עצמו לבד במערכה, נאלץ לנהל מלחמה שהוא לא מאמין בה, מול גדודי אבלים ונציגים שאינם בקו הבריאות…
“דרעי, שישב לא מעט שנים מחוץ לספסלי הממשלה לא תכנן לחזור לחיים הפוליטיים במפלגה חרדית. החלום הגדול שלו היה להקים מפלגה כלל ישראלית שתשמש גשר בין חלקי החברה הישראלית, סביר להניח שלו החלום היה קורם עור וגידים המפלגה בראשות דרעי הייתה המתנגדת הראשית לחוק המרכולים.
“בסופו של יום חברי הכנסת החרדיים, שנכנסו לזירת הקרבות בצהלה גדולה, ניצחו ניצחון פירוס… לראשונה בהיסטוריה הצביעו חברי כנסת חרדיים בעד פתיחת חנויות נוחות בשבת”.
7.
השבוע בחר יעקב ריבלין, בטורו ‘שכר שבת’ ‘לעקוץ’ את סגן שר הבריאות יעקב ליצמן:
• “מהירות הרכבת לירושלים תהיה… כמאה ושישים קילומטר לשעה. מדובר בשיא ישראלי שיש לו רק מתחרה אחד: המהירות בה חזר שר הבריאות יעקב ליצמן למשרדו – בתוך פחות מארבעים ושמונה שעות לאחר שחוק המרכולים עבר בכנסת”.
• “יצויין כי בבליץ החקיקה השתתפו גם ח”כי דגל התורה, ובמיוחד ח”כ אורי מקלב ש’התאבד’ על החוק בוועדת החוקה. כנראה שיונה יהב מחיפה התקשר אליהם וביקש את עזרתם לידידו הטוב”…
• “בבליץ המקודש הזה לא היה מי שקם ושאל מה קורה עם עבודות הרכבת בשבת… ליצמן… לו נשאל, היה בוודאי עונה… ‘אני קורא רק המודיע ושם לא היה כתוב על כך'”…
• “מי שלא ראה את מלחמת ההקרבה שניהל ביום רביעי השבוע ח”כ אורי מקלב בוועדת החוקה למען חוק ליצמן, לא ראה מימיו אהבה שאינה תלויה בדבר שכזאת. מקלב התעלם לחלוטין מ’תרומתו’ של ליצמן לחוק הנורווגי שאפשר את כניסתו של ח”כ יעקב אשר לכנסת, התעלם מזעקת השבר של נציגי הציבור הליטאי בחיפה על הביקור של ליצמן בעירם יומיים לאחר הריסת הישיבה הליטאית, ולא שת את ליבו להתקפה שחטף ח”כ משה גפני בביטאונו של ליצמן רק יום קודם לכן”…
8.
אפרופו ציניות, אין ספק שהקטע הציני ביותר של השבוע מסתתר דווקא בסוף טורו של הרב יעקב ב. פרידמן, ב’בקהילה’:
“מכל הצרות שאנחנו חווים ושחווינו, ושעוד לא נחווה בסייעתא דשמיא, רק זה היה חסר לנו. חיים אמסלם, מגיח מחדש. אותה גברת באותה אדרת. מהדורה עייפה של אותו ריקן. ושחצן. אבל עדיין מבטיח הבטחות. כאילו לא הושלך מרחוב הקבלן, ומ’כסא רחמים’, וממסדרונות ה’בית היהודי’ ומשאריות הלגיטימציה שניכס לעצמו.
“בכל מקרה הקאמבק שלו עזר לי לסיים בשלום את 1,160 המילים שהתחייבתי להגיש בטור שלי”.
אמסלם, ללא תואר ‘הרב’. ותגובתו? מן הסתם, לא התבקשה.
9.
כמה מקוראי ‘בקהילה’ פנו ל’בין השורות’ ובפיהם תרעומת: בשבועיים האחרונים לא מצורף עוד לעיתון גיליון ‘העולם החרדי’, עם אלבומי תמונות האדמו”רים והרבנים. הגיליון ישוגר רק למי שיחתום על מנוי.
אלא מאי? שבחורי ישיבה רבים אוהבים דווקא את הגיליון הזה. עד היום הם רכשו במיטב כספם את העיתון, כשהם קוראים בו (מלבד הטור הפוליטי של ריבלין) רק את ‘העולם החרדי’.
מעתה, לא יוכלו להמשיך בכך, באשר מנוי אין ביכולתם לעשות: אין להם כרטיס אשראי, אין כתובת למשלוח העיתון. הם תלמידי ישיבה.
השבתי להם (ספק בחיוך, ספק ברצינות): ראשי הישיבות שלכם התפללו היטב. שלא תוכלו ושלא תרצו להכניס לישיבה שבועון, שהרי אסרו רבותינו את קריאתם…
10.
את הסיפור הטוב ביותר של השבוע מצאתי דווקא במגזין ‘כפר חב”ד’ – מאת בנימין ליפקין (עורך ‘המבשר’).
זהו סיפורו של הרב יהושע סודקוף, חירש מלידה, שבשלב מסוים בחייו החל להבין שהוא “לא כמו כולם”. בהמשך, התוודע לחב”ד, ובימים אלו, לא תאמינו, הוא מתכוון להקים… ‘בית חב”ד לחרשים’!
הנה התיאור של איך החל הראיון להתגלגל: “לא הייתה לי כל היכרות מוקדמת. מהמערכת נמסר לי כי מבקשים שאראיין אותו לרגל כינוס השלוחים בארץ הקודש…לרגל תכניתו המקורית והנועזת: להקים בית חב”ד לחרשים. רק לאחר שקיבלתי את פרטיו האישיים עדכנו אותי בעוד פרט שהתגלה כמשמעותי ביותר. ר’ יהושע הוא בעצמו חירש. מלידה”.
“את השיחה…קיימנו אפוא בהתכתבות”.
11.
תתקשו להאמין, אבל דווקא מעל דפי ‘יום ליום’ מצאתי קו הגנה מעניין, המוקדש ליו”ר ש”ס אריה דרעי.
הנה מה שכתב יוחאי דנינו: “מליאת הכנסת אישרה ביום שני השבוע בקריאה שנייה ושלישית את הצעת חוק המרכולים… מי שחזר להשתתף בהצבעות במליאה היה ח”כ יהודה גליק שאך קם מימי השבעה על רעייתו שהלכה לעולמה. אך את מקומו מילא חבר הכנסת מוטי יוגב מהבית היהודי, שיושב שבעה על פטירת אביו. אך בשונה מהשבוע שעבר, בו נבדקה האפשרות להקים את ח”כ גליק מהשבעה בכדי שישתתף בהצבעה, הפעם אפשרות זו לא עלתה על הפרק הואיל וגם באופוזיציה היה ח”כ שנעדר. מדובר בח”כ יוסי יונה מהמחנה הציוני, שאף הוא יושב שבעה על אחיו שהלך לעולמו.
“לשם שינוי, דווקא באופוזיציה שחלקים ממנה חגגו בשבוע שעבר נגד ניסיונו של שר הפנים אריה דרעי להביא את ח”כ יהודה גליק להצבעה, הוכיחו השבוע את צביעותם, זאת לאחר שבמחנה הציוני נבדקה האפשרות של הבאתו של ח”כ יוסי יונה להצבעה על אף שהוא נמצא בימי אבלו. למרות שכאמור בשבוע שעבר היו אלו חברי הכנסת מהאופוזיציה שכינו את התנהלות השר דרעי כ’בושה’ ומתחו עליו ביקורת חריפה”.
כל מילה.
תגובות
אין תגובות