חכמת החלה: נאום התסריטאי על שבת

1.

זהו ללא ספק הכישלון הציבורי הגדול ביותר שלנו, הדתיים, בתולדות מדינת ישראל. כן, עד כדי כך.

בשבעים השנים האחרונות נבנה כאן עולם של תורה והתיישבות ויצירה והשפעה וחסד, וכמובן קהילות ומשפחות. נפלא ביותר. בשוב ה’ את שיבת ציון היינו כחולמים. אבל לא הצלחנו, ואולי לא מספיק ניסינו, להנחיל לעם ישראל המתחדש בארצו ערך כה מרכזי בחייו היהודיים, שהוא גם הציר שסביבו סובב הכול: השבת.

דווקא את הדבר הזה, את האושר השבועי שלנו, השפיות, המשפחתיות, הנשמה היתרה, השקדי מרק – את מה שאנחנו חווים בכל שבת, את מה שאנחנו חווים לפני ואחרי כל שבת, את ההמתנה בקוצר רוח שתגיע והצער העמוק כשהיא מסתלקת – את כל זה לא הצלחנו להקרין החוצה. לא ברור למה. זה בעצם לא אמור להיות כל כך מסובך.

והשבוע האחרון הוא אחד השיאים הכואבים בכישלון המהדהד הזה. אבל אתם יודעים מה? אני לא רוצה להתחיל לבקר עכשיו את דרעי וחוק המרכולים שלו, משתי סיבות:

א. שמעתי בימים האחרונים הרבה ח”כים שמדברים בלהט נגד החוק, והרבה ח”כים שמדברים בלהט בעד החוק – גם אלה וגם אלה חזרו והדגישו שבשורה התחתונה החוק לא יסגור ולא יפתח אפילו מרכול אחד בשבת.

אז רגע, אם כך, על מה הלהט הגדול? בעד/נגד מה אתם כל כך נלחמים? זה ממש מוזר. כל כך מוזר שהתחלתי לחשוש פתאום שאולי למרות הזמן הרב שהשקעתי בנושא, פספסתי איזה מידע חשוב ואני בעצם לא מבין את החוק.

ב. מה ייצא לי אם אדבר עכשיו על חוק המרכולים? זהו, הוא כבר עבר. הגל הזה מאחורינו. ובכלל, למה לעסוק באינטרסים פוליטיים? שחנן קריסטל ידבר על פוליטיקה.

לעת הזאת, אני שואל את עצמי: תכל’ס, מה אפשר לעשות כדי להפיץ את בשורת השבת? כדי שאפילו המוכרים בחנויות yellow שהחוק החדש מאפשר להם לפתוח חופשי, יבינו שהשבת היא כל כך הרבה יותר מלהציע לאנשים לקנות מכונת קפה לוואצה ב-599 שקלים עם 96 קפסולות מתנה.

2.

הלוואי שכל הגופים שמביאים כבר שנים, כל אחד בדרכו הייחודית, את המאור שבתורה לעם ישראל היו מתאחדים עכשיו לעשייה משותפת למען השבת.

מה, זה תמים מצידי לחשוב שכולם יכולים להתחבר סביבה? אני מבין היטב את ההבדלים והניואנסים בין לב לאחים, מכון מאיר, ערכים, הידברות, חב”ד, צֹהר, ראש יהודי, אור החיים, הגרעינים התורניים, אש התורה ועוד. אבל נראה לי שמצבה הקשה של השבת במדינת היהודים יכול וצריך לחבר את כולם.

ביום שלישי בבוקר, אחרי שחוק המרכולים עבר והח”כים יכלו ללכת לישון, ניסיתי לענות על שאלת מיליון הדולר: מה הייתי עושה אם היה לי תקציב גדול מאיזה פילנטרופ שעניין השבת קרוב לליבו? והרי לא חסרים כאלה בעולם היהודי.

אז ככה: דבר ראשון הייתי מוציא קול קורא, גם למשרדי הפרסום וגם לקהל הרחב (כדי לחבר גם את השטח עצמו ולא רק את ראשי הארגונים), ומבקש רעיונות לקמפיין שירוץ בשלטי חוצות, בעיתונים, באינטרנט וברשתות החברתיות.

קמפיין שבשלב הראשון יחזיר לשבת את כבודה האבוד. ינסה לטהר קצת את שמה אחרי השיימינג שעשו לה. פשוט להשמיע כאן קולות אחרים של אנשים שהשבת עשתה להם טוב, עשתה להם שפוי. וזה מתוך מטרה לעבור לשלב השני: לצרף כמה שיותר לקוחות למועדון הזהב הזה.

אני יודע שהיו כמה ניסיונות כאלה בעבר, וכל הכבוד לכל מי שניסה, אבל איכשהו זה לא הבשיל לדבר ממש גדול ונוכח, למשהו שנשאר לאורך זמן. כי לעשות קמפיין זה נהדר, אבל רק כשלב ראשון. צריך שתהיה תנועה. שתהיה עשייה בשטח.

ואם מדברים על השטח, זה יכול בכלל להגיע מלמטה. מי ששמע השבוע, יום אחרי יום, איך רשות מקומית ועוד רשות מקומית מצביעה נגד המתנה הטובה שקבלנו, לא יכול להישאר אדיש. לא חייבים לחכות שהתארגנות ציבורית תצא אל הפועל. אפשר להתחיל כבר מהשבת הקרובה: פשוט להזמין שכנים וחברים לעבודה, לעשות אצלנו שבת.

כן, כן, אתם שומעים נכון, אני מציע עכשיו את הקלישאה הזאת שכולם צוחקים עליה, “בואו תעשו אצלנו שבת”. סליחה, לא כולם צוחקים עליה. צוחק עליה רק מי שלא עשה שבת. מי שעשה כבר – מדבר אחרת. אז למה זה לא קורה יותר? הרי התשתית כבר קיימת. במאות אלפי בתים ברחבי ישראל נערכות בכל סוף שבוע סעודות שבת קסומות, למה לא להוסיף עוד עוף לסיר?

3.

ובחזרה למהלך הגדול: הנה הטקסט הראשון שאני תורם לקמפיין. בעצם, השני. כי הטקסט של יהורם גאון שהתפרסם כאן בשבוע שעבר כבר שותף בכל הכוח. אז קבלו עוד אחד מהסוג הזה. של הסופר והתסריטאי אילן הייטנר, מחבר רב המכר ‘חוכמת הבייגלה’.

הייטנר השתתף לאחרונה במלווה מלכה שהתקיימה בביתו של הרב פנחס אלטהויז, רב שכונת רסקו בחולון ושליח חב”ד נמרץ בעיר (או בכל מקום שבו הוא נמצא). בין “לחיים” ל”לחיים”, הרב אלטהויז ביקש מהייטנר לומר כמה מילים.

בסרטון שהגיע אליי השבוע נראה הייטנר קצת נבוך. הוא לא בדיוק תכנן לנאום, אבל בעל הבית אומר לו: “תגיד מה שבא לך, אנחנו תמיד נהנים לשמוע אותך”. ואז הייטנר אומר מה שבא לו, ואכן כיף גדול לשמוע אותו. הנה, תקשיבו:

“הרב אלטהויז חיתן את אשתי ואותי לפני עשר שנים ומאז אנחנו התחלנו תהליך של התקרבות ליהדות. כל פעם שאנחנו מגיעים לבית הזה זה מאוד מחזק אותנו, לראות מה זה הכנסת אורחים, אהבת חינם. כל אדם שמגיע לכאן, לא משנה איך הוא בא, איך הוא מתנהג, תמיד מתקבל באהבה.

“ראינו פה דרך, דרך חיים אחרת ממה שאנחנו רגילים, ונדלקנו על הקטע של שבת. אבל אמרנו: טוב, אנחנו לא יכולים לוותר על כל החיים הרגילים שלנו. אז עלה לנו רעיון לסטארט-אפ: נעשה שבת אחת לארבע. נשמור אותה קומפלט, אבל רק אחת לארבע. זה סטארט-אפ גאוני, למה? כי הוא מאפשר לך לשמור על החיים הרגילים, אבל גם לשמור שבת כמו שצריך.

“אבל מה שקרה זה שעם הזמן הילדים התחילו לשגע אותנו: מתי השבת ששומרים, מתי ‘שבת קודש’? כי הילדים, אנחנו כאילו לוקחים אותם לים, לטיולים, לחברים בשבת, אבל בעצם אין להם אבא ואמא בכל המקומות האלה, כי נוסעים באוטו ומתעסקים עם הטלפון וצריך ללכת לפה וללכת לשם ואתה תמיד בלחץ, כמו באמצע השבוע, אין הבדל. אתה כל הזמן בלחץ.

“אבל ב’שבת קודש’ אבא ואמא באמת עם הילדים, משחקים איתם כל היום, פנויים אליהם בראש, פנויים אליהם בהכול. חווינו שבתות קסומות מאין כמוהן.

“ואז אמרנו: טוב, נעשה שבת אחת לשלוש, או שבת אחת לשתיים… וכך לאט לאט זה הלך והתקדם. כל הביקורים והנסיעות, הכול נראה לנו כמו הבל פתאום. חיכינו שתגיע השבת שהיא באמת לנו, שלנו. ואז הגיע המשבר הקשה, היינו צריכים לסגור קופמלט ולעבור משבת אחת משתיים – לשבת אחת מאחת. וזהו, זה קרה, וזו מתנה עצומה וגדולה”.

ככה, בפשטות, סיפר הייטנר על הרעיון שאפשר לקרוא לו “לו שמרו ישראל שבת אחת מארבע – מיד נגאלים”.

והוא סיים בסיפור קצר: “יום אחד נשמה אחת שיורדת למטה לעולם הזה, פגשה נשמה אחת שעולה למעלה לעולם הבא. הנשמה שיורדת שואלת את זו שעולה: תספרי, איך שמה למטה? מה קורה שם? והנשמה שעולה עונה: ממש נפלא שם, אפשר לשמור שבת, אפשר לתת צדקה לאנשים, אפשר לקיים כל מיני מצוות, זה פשוט גן עדן שם למטה. אז זו שיורדת אומרת: טוב, אם כל כך טוב שם, אני עכשיו טסה למטה. אבל הנשמה שעולה עונה לה: כן, אבל עד שקולטים את זה, יוצאת לך הנשמה…

“אז אני מאחל לכולם שלפני שתצא לנו הנשמה, נתקרב ליהדות שיש בה כל כך הרבה יופי, חן, מתיקות ואהבה”.

ואז הבנתי מה המילים שהיו חסרות לי השבוע לפנות בוקר בכנסת ישראל: יופי, חן, מתיקות ואהבה. שבת שלום.

• טורו של ידידיה  מאיר מתפרסם בעיתון’ בשבע’