בבית החולים ‘שערי צדק’ בירושלים, נפטר הלילה הרב יצחק יעקב לויכטר ז”ל, מייסד תלמוד תורה ‘לויכטר’ ובית יעקב בבית וגן.
עוד לפני שהוכרז על הלווייתו של המנהל המיתולוגי, שניהל את בתי הספר ‘בית יעקב’ לבנות ותלמוד התורה לבנים בבית וגן בירושלים, כבר גדשו את המייל שלי עשרות הודעות מאנשים כה רבים שביקשו להודיע על פטירתו.
בן 91 היה במותו, אבל נדמה היה שהגיל לא יוכל להכריע אותו.
עד לפני מספר שנים, כשפגשתי אותו ברחוב, הוא חייך אלי את חיוכו הטוב והרחום, וכשפניתי אליו ושאלתי בתור תלמידה: “הרב לויכטר זוכר אותי?” – הוא חייך חיוך רחב, כאילו אומר: ‘איך אפשר שלא?’
והלא הרב לויכטר היה כמו אבא שני, לכל ילד וילדה בשכונת בית וגן של פעם.
הוא זכר את שמי, את שמות אחי, שלמדו אף הם אצלו; הוא זכר את הורי וכמה העריך אותם; הוא זכר את מעשי הקונדס שהייתי נוהגת לעשות בהיותי ילדה; והוא זכר בדיוק היכן בבית וגן גרתי כילדה. הוא זכר הכול.
כי אבא זוכר בדיוק כל פרט שקורה עם ילדיו.
•
הרב לויכטר היה דמות נערצת על תלמידיו הרבים. לא פלא שלהלווייתו הגיעו המונים, וביניהם מאות תלמידים של היום. עמדו וילקוטיהם על שכמם ובשקט מופתי לוו את נשיא בית ספרם.
הוד פניו של הרב לויכטר זכור לכל ‘בית וגני’ ממוצע. גם מי שעזב את השכונה, חותמו של המנהל דבק בו, ואף אם לא פגש בו מאז ועד היום, פניו של המנהל עומדים מול עיניו, כאילו פגשו היום.
הרב לויכטר בלט לא רק בהדרת פניו ובחיוכו הנעים לכל אדם, הוא בלט באישיות החינוכית שלו, ובמעשיו כלפי התלמידים, שגבלו תמיד באהבת אדם עצומה.
צילום: באדיבות המשפחה
נוכחתי בהלוויה, ובכיתי עם כולם, כשהבן סיפר את דבריו של הרב אהרון קוטלר שאמר על הרב לויכטר: ‘אילו היו עוד שני מנהלים בדרגה של הרב לויכטר, לא היה ילד אחד בישראל שלא היה יודע קריאת שמע מהי’.
ידעתי שזה כל כך נכון. זכרתי את הימים ההם, הימים בהם אני הייתי ילדה. הרב, שקראנו לו פשוט: ‘המנהל!’ מעולם לא הרים את הקול. הכול היה בשקט, בשלווה, באהבה ובחיבה.
פעם, כשקיבלתי עונש מהמורה וישבתי על הספסל מחוץ לכיתה, ראה אותי המנהל, ניגש והתיישב ליד.
“למה את עצובה?” – הוא שאל את הילדה בת ה-8 שלפניו.
“המורה נתנה לי עונש” – עניתי.
“באמת?” הוא שאל ברחמנות. “אז לא מספיק שנתנה לך עונש, את גם צריכה להיות עצובה? הנה” – הוא הוציא סוכריה מכיסו. “קחי, ברכי ותאכלי, ויהיה לך מתוק בפה עד שהמורה תסלח לך”.
בפעם אחרת הוא נכנס לכיתה עם ילדה שהוצאה החוצה.
“היא אומרת שהיא לא תעשה את זה יותר”, הוא הבטיח בשמה. והילדה, רק בשביל לרצות את המנהל, לא עשתה עוד את הדבר שעשתה קודם, משך כל ימות השנה.
•
באותם ימים היו שני בתי הספר של הבנים ושל הבנות כמו תאומים סיאמיים. באותו בניין התגוררו הבנים והבנות, רק בכניסות שונות.
ממרומי מדרגות החצר ראיתי כמה בנים רודפים אחרי חתול שרץ אל ה”עמק”. הם רצים והמנהל מביט בהם ומסתכל.
הוא חיכה שם עד ששבו, ואז קיבל את פניהם. חשבתי שאולי יכעס עליהם שהתעללו בחתול. התקרבתי כדי לשמוע, אבל המנהל ביקש מהם לשבת לידו על הגדר.
“אתם יודעים שאני הגעתי לארץ מהשואה”, הוא הסביר במתק לשון. “הייתי רגיל שם שמתעללים בכאלו שלא עשו שום דבר רע, אלא רק טוב. גם בעלי חיים הם יצירי הבורא, והם לא עשו רע לאף אחד, אסור לנו בשום אופן לעשות להם רע. עלינו להגן עליהם, לשמור עליהם, אם תראו ילדים שרודפים ומצערים חתולים, אמרו להם את זה, אתם מבינים, ילדים?”
אחר כך הוא נשק לכל ילד על המצח ושלח אותם לכיתה.
הרב לויכטר זצל (משמאל). צילום: באדיבות המשפחה
ראיתי אותם הולכים שקטים לכיתה. הדברים שיצאו מהלב נכנסו כל כך חזק ללב, עד שאף אחד מהם לא חשב להתווכח, לצחוק, או לומר מילה שאינה במקומה. ואף אני זכרתי את הדברים כל הימים, עד היום.
אני זוכרת שבכל פעם שהיה ניכנס לכיתה שלנו, היה מביט בלוח, תוך שנייה קלט מה רשום בו, ופנה אלינו בשאלה או בבדיחה נחמדה הקשורה ללימוד. הוא היה הופך שיעור לחוויה אמתית ומרנינה, לא יכול היה לסבול שילדים סובלים.
אחי, שלמדו בחלק של הבנים ידעו לספר יותר מכך: כשנכנס לכיתתם, היה שומע מילה אחת במשנה או בגמרא ומיד יודע מה לומדים כאן בכיתה, מה כתוב שם במקור, שאל ודרש ונענה ושיבח, עד שהיה קשה לו לעזוב את הכיתה, והיה קשה לילדים להיפרד ממנו כשהלך.
כשלמדתי בכיתה נמוכה, אני זוכרת שציירתי ציור בשיעור ציור של המורה רחל, ומאוד אהבתי את האנייה המצוירת. עם תום יום הלימודים, כשיצאנו הביתה, חלפתי על פני חדר המנהל. לפתע רעיון הבזיק במוחי. למה שלא אגיש לו מתנה, הוא כזה מנהל נפלא?
הוצאתי את הדף עם הציור והגשתי למנהל. המנהל לקח ממני את הציור, התפעל כמובן עד מאוד, ונכנס לחדר מורים כשאני שומעת אותו מספר באושר אמתי שקיבל מתנה ממנוחה חבצלת.
הדבר הזה השאיר שמחה כה רבה בליבי, עד שהאמנתי משך שנים לכך שאני יודעת לצייר, על אף שלא היה לי מושג קלוש איך לעשות זאת.
•
בשעת ההלוויה, כשסיפר הבן על כך שאביו, הוא המנהל הדגול שלנו, כל כך הקפיד על מצוות תפילין כל ימיו, ואפילו בזמנים של שואה לא קרה שלא הניחם, וזיכה בגבורה ובהקרבה את כל הנמצאים במחנה להניח את התפילין שלו, ראיתי מול עיני את פניו המרטיטות של המלאך הזה.
דמיינתי אותו מחבק את התפילין ונושק להם בעוז, ויחד עם זאת מרגיע את בני משפחתו הבוכיים, ומנחם אותנו, השואלים: ‘איך תיתכן שכונת בית וגן בלי הרב לויכטר?’
ואומר לנו באמונה שלימה ואמתית, את מה שאמר לפני שנים כשנפטר חתנו בתאונת דרכים איומה:
“אל תדאגו, אם ה’ גוזר עלינו גזירה – הוא כבר ידאג שנצליח לעמוד בה”.
—
יש לכם סיפורים? שילחו למייל: [email protected]