כשריבלין כתב על מפלגות חרדיות “הכפופות לגדולי ישראל ונכדיהם”

1.

כלל הגיוני קובע, כתוב עלי טוב, כתוב עלי רע, רק איית נכון את שמי.

אני מניחה שכל עיתונאי שכותב טור, מעוניין שידונו בטור שלו, לטוב או לרע. העיקר שידברו על מה שכתב. אחרת, מה הטעם?

אם להודות על האמת, גם אני ב’בין השורות’ מתייחסת לעיתים קרובות יותר לכותבים, שהטורים שלהם מרתקים אותי. ככה זה. ההתייחסות יכולה להיות עם ביקורת, אבל עצם ההתייחסות אומרת שעניין אותי לקרוא את הכתבה או הטור.

מדוע פתחתי בזה? כי השבוע דנו קבוצות הוואטסאפ החרדיות, כמו גם בטוויטר – בשאלה: האם נהג  יוסי אליטוב נכון כשהציג את דברי נתניהו במזנון הח”כים, דברים שנאמרו לכל העיתונאים שנקלעו למקום, כ”שיחה ל’משפחה'”.

ואני אומרת, תשמח יוסי שדנו בכתבה שלך, ולא משנה אם החליטו שעשית טוב או שלא.

תחת הכותרת “נתניהו מתחייב בשיחה ל’משפחה’: ‘חוק המרכולים יעבור’, מציג אליטוב את דברי נתניהו על הזעזועים בקואליציה (“זה לא חריג, הכלי פתר בהידברות”), על הסירוב לקיזוזים (“זו לא התנהגות אנושית”), טראמפ (“הנשיא הידידותי ביותר לישראל בהיסטוריה”) ועוד.

ישבתי שם, ולכן אני יכולה להעיד על מה שקרה שם.

אז נכון שהדברים נאמרו בפני כל העיתונאים, אבל אליטוב בהחלט שאל (והרבה) – וגם קיבל תשובות. זו לא שיחה שהוקדשה רק ל’משפחה’, שכן היו עוד הרבה עיתונאים ששאלו שאלות וקיבלו תשובות (ובראשם בלטו חיים לוינסון מהארץ וטל שניידר מגלובס), אבל גם יוסי שאל.

איני יודעת לגבי הצגת הדברים בשער העיתון, מניחה שזו כבר מלאכתו של העורך.

לעצם העניין, יוסי תיאר יפה ובצבעים את האירוע במזנון (“יושב במצב רוח מבודח בפינה השמאלית ולפניו קערת מרק ירקות עמוקה… קשקש בספל, לגם מדי פעם ממרק הירקות המהביל”) וגם העניק גילוי נאות בתוך הטור עצמו (“נקט טקטיקה שננקטת לאחרונה כשבתקשורת מתחילים להספיד בזהירות את הממשלה: עלה למזנון, אסף סביבו עיתונאים והוכיח להם שהוא אינו דואג, שהכל במזנון”).

אולי זו לא אשמתו שהעורך בחר (גם לא אשמת העורך, הוא הרי לא נכח במקום) להציג את הדברים כשיחה למשפחה.

2.

הנה עוד תיאור מבית משפחה לאותו אירוע, והפעם בטורו של אליעזר שולמן:

“בשעות הערב של יום שני השבוע, כשבקואליציה התלבטו אם להעלות להצבעה על חודו של קול את חוק המרכולים עם מאות ההסתייגויות שהגישה האופוזיציה – באותו הזמן ששר הפנים אריה דרעי התעניין בחוות דעת הלכתית שתתיר לח”כ יהודה גליק, היושב ‘שבעה’ על אשתו שנפטרה באותו היום להגיע להצבעה על החוק בכנסת – הסב ראש הממשלה בנימין נתניהו במזנון הח”כים בכנסת וקיים שיחה לא רשמית עם העיתונאים שמיהרו להצטופף סביב שולחנו”.

וכאן מביא שולמן סיפור טוב, שאכן סופר על ידי נתניהו. אולי הסיפור הטוב ביותר ששמעתי מפיו בתקופה האחרונה ובביקורי המזנון שלו…

“חיים לוינסון הכתב הפוליטי של ‘הארץ’ התעניין על רקע גל המחאה וההפגנות אם נתניהו היה פעם באיראן. ‘כמעט הייתי שם’, שח נתניהו וחזר בזיכרונותיו כמעט ארבעים שנה לאחור.

“בשנת 1978 היה נתניהו סוכן מכירות נמרץ של חברת הרהיטים ‘רים’… אלו היו השנים שלפני עידן חומייני. באותו הזמן חברות ישראליות רבות עשו עסקים נהדרים עם איראן בתחומים שונים… נתניהו, כך סיפר השבוע, הציע לבעלי המפעל כי ייסע לאיראן להיפגש עם גורמים רשמיים שונים ולחתום על עסקאות, ואולי גם לפתוח חנות שם. הכל היה מוכן לנסיעה, אלא שאז קיבל שיחה מחבר שאמר, שבגלל האווירה באיראן וההפגנות של אנשי השמאל והגורמים הקיצוניים הזמן אינו מתאים לפתיחת עסק חדש.

“הנסיעה בוטלה. זמן קצר לאחר מכן התרחשה ההפיכה השלטונית, והגורמים האסלאמיים קיצוניים השתלטו על איראן. ‘למדתי מאז להיות זהיר בנושא איראן’, אמר נתניהו”.

תיאור מרתק וגם מדויק.

3.

כמי שלא מאד מתלהבת מכתבות יח”צ, נתקלתי בכתבה מאוד מרעננת ב’יום ליום’.

תחילה אומר כי כתבה דומה הופיעה בכפולת עמודים גם ב’בקהילה’, עליה חתום יוסף פוטאש, אלא ששם היא כללה יח”צנות בלבד. ב’יום ליום’ הגיש אותה חיים בוזגלו בצורה מקורית.

במה דברים אמורים? ובכן, באירוע שנערך על ידי ישיבת ‘כסא רחמים’ מידי שנה. ב’יום ליום’ טרח הכתב לסקר את 43 השנים שבהם נערכת ההילולא – “מבית כנסת קטן ועד לאולם הגדול במזרח התיכון”.

ויש גם עקיצה: “לא תקראו עליו בעיתון מפלגתי כלשהו אלא רק כאן בעיתון לאנשים טובים”. נחשו לעבר איזה עיתון מופנית העקיצה…

“ארבעים ושלוש שנים אחרי שהחלה המסורת ההדוקה יצא ‘יום ליום’ לבדוק איך התחיל הכל. בוגרי הישיבה ורבניה שעוד זוכרים את אותם הימים מספרים כי ארגון ההילולא החל מאחר שתורמים משמעותיים לא היו בנמצא באותם ימים ומשכך היה צורך למצוא פתרונות יצירתיים. מי שבא לעזרת הישיבה היה מנהלה המיתולוגי רבי שמואל עידאן זצ”ל, שהיה איש חזון ובעל מעוף נדיר. בכל פעם שהעלה רעיונות חדשים בפני חברי הנהלת הישיבה לא האמינו שאכן רעיונות אלה יתממשו. א

“ך בכל פעם מחדש הופתעו כולם לגלות כי ההצלחה האירה לו את פניה. בשנת תשל”ה הגה רבי שמואל רעיון, עוד אחד מתוך עשרות רעיונות שהגה בימי חייו, לערוך הילולא רבה למרן מייסד הישיבה רבי מצליח מאזוז זצ”ל ולצרף גדולי ישראל נוספים שיום פטירתם חל באותו שבוע”.

אם כבר כתבת יח”צ, אזי זו הייתה בהחלט טובה ומיוחדת.

4.

השבוע יצא לי לראשונה להיתקל בשבועון ‘כפר חב”ד’.

טוב, לראשונה היא לא ממש הגדרה מדויקת, כי לפני שנים יצא לי פה ושם לפגוש בו, ובכל זאת, חלפו למעלה מעשר שנים…

קצת מצחיק להודות, אבל מה שהצליח לרתק אותי יותר מכל הוא מדור הנקרא “במטבח השליחות”. אני מניחה שבכל שבוע מציץ המדור למדינה אחרת, וזה מה שיפה. שם הכותבת אינו מופיע, אגב.

השבוע הייתה האורחת שרה הניג, מצ’נדו שבסין. “‘במרחק ארבע שעות טיסה מהעיר שלכם’, כך נאמר לזוג הניג לפני שנחתו במקום שליחותם, ‘יש מרכז יהודי’. הם לא התפעלו מהריחוק ומהניכור והפריחו את השממה”.

לא אביא את כל סיפורם, המרתק צריך להודות (עצם זה שמדובר בארץ רחוקה, פחות מוכרת, כבר הופך כל סיפור כזה למרתק), אלא את העובדה שהגברת ‘תרמה’ את המתכון המיוחד שלה – “עוף גונג באו”: תערובת של קוביות עוף עם מלח, פלפל וקורנפלור, המושהית לשתי דקות, מטגנים את העוף ומניחים בצד, ואז מכינים את הרוטב הסיני המיוחד: 1 כפית רוטב סויה, 3 כפיות סוכר, 2 כפיות חומץ, 1 כפית רוטב צ’ילי, 2 כפיות קטשופ. מוסיפים כרישה ובוטנים פרוסים, את העוף, ומטגנים במחבת ווק טיגון מהיר.

נשמע טעים, מתכוננת לנסות בעצמי.

הקונספט של המדור נשמע עוד יותר ‘טעים’ במונחים עיתונאיים. שאפו!

5.

מטורו (המשובח) של יעקב ריבלין לא יכולתי שלא לשלוף כמה משפטים עסיסיים, תחשבו על תוכנם מה שתחשבו. אבל חובה להציג אותם בפני הקורא, שלא ממש שם ליבו לכל מילה ולכל משפט, ועלול-עשוי לדלג:

• “אצל ליברמן ידידות  מתחילה ונגמרת, כנראה, רק דרך אינטרסים קרים (שנוצרו דרך הקשרים המשותפים עם המיליונר האוסטרי והבנקאי המסתורי מרטין שלאף) וכלום לא מעבר לזה”.

• “הרקורד של גליק בנושאי דת ומדינה הוא שיקוף הפוך לצבע הכיפה של ראשו”.

• “גליק נשבע כנראה שלא ינוח ולא ישקוט עד שכל המזרח התיכון יעלה בלהבות כתומות כמו הזקן שלו. כזה הוא האיש המוזר והקפריזי הזה”.

• “לבקש ממנו לקום מהשבעה כדי להצביע לחוק המרכולים זה כמו לבקש מקרפיון להקדים את סעודת ראש השנה או מהמן לחגוג את פורים גם באדר ראשון בשנה מעוברת”…

• “מה עבר בראשו של דרעי כשהחליט לפנות לרב היישוב עתניאל…רק הוא יודע. אנשי עתניאל (ויש לנו חשד מוצק מי הדליף את הפנייה השקטה) חגגו עליו תקשורתית במשך יומיים והכסיפו את פניו”.

• “גם כך הקואליציה עומדת על כרעי תרנגולת המהדסת לבית השחיטה”.

• “המצב הקטטוני של הקואליציה הנוכחית נמצא כבר בדרגה השלישית שהיא צעד אחד לפני קריסת מערכות ונשימות המוות”.

• “המפלגות החרדיות הכפופות לגדולי ישראל ונכדיהם”.

• “חוק הגיוס טרם נראה בחלל אפילו בטלסקופים של סוכנות החלל האמריקאית”.

• “גם ליהדות התורה יש אגף ימני שמייצג אותו סגן שר החינוך מאיר פרוש. תומכיו בחב”ד, ברסלב ובהתנחלויות הם תומכים מושבעים בארץ ישראל השלמה וחבלי תליה למחבלים ימ”ש”.

• “לפני הסתיו החצב פורח, לפני האביב הסנוניות חוזרות ולפני חוק התקציב ברקת וכחלון מתחילים לריב”.

תחשבו מה שבא לכם על כל אחת מהאמירות הללו, גם אני לא אוהבת את חלקן, אבל תודו שעל הסגנון הזה לא תוותרו לעולם – ושרק ריבלין יודע לעשות זאת בטוב טעם…

6.

הנה סיפור חמוד, אותו שלפתי מ’פתיתים’ של צבי יעקבזון.

“יום ראשון בערב, רחוב ברנדשטטר בבני ברק. אחד הילדים בבניין שב לביתו עם חבילה של מגנטים שהיו פרסומת לבית עסק כלשהו שנפתח באזור.

האבא, אברך חמד, שאל את הזאטוט למקור המגנטים וזה השיב לתומו: אספתי מהדלתות בבניין. מסתבר, שעל כל דלקת הודבק מגנט שכזה והילד בעלותו הביתה ליקט מגנט אחר מגנט.

‘ואולי’ – כך האבא – ‘זה גזל?’

‘למה’ – תהה הבן – ‘זה היה על הדלת מבחוץ’!

‘אולי אתה צודק’, אמר האברך לבנו, ‘אבל בכל זאת הייתי שמח אם תחזיר את כל המגנטים לדלתות של השכנים’.

הזאטוט שמע ועשה. למחרת, בבית כנסת, פגש אחד השכנים את האבא ובפנים זעופות גער בו: ‘אתה לא מתבייש?’

האבא: ‘אני? למה-מה-קרה?’

השכן: ‘זו הפרנסה שמצאת לבן שלך? להדביק פרסומות?”

רק תראו כמה צריך לדון לכף זכות. כן, גם אנחנו, העיתונאים.

7.

את הכתבה הטובה ביותר מצאתי השבוע במגזין ‘קטיפה’, מבית ‘יתד נאמן’.

תחת הכותרת “יד לוחצת יד” מגישה אסתי כץ סיפורים על חברות קרובות מזה שנים, “שכנות לבניין או אפילו אחיות”, שיום אחד, “כמו בסיפורים, הן הפכו למחותנות”.

רעיון מקורי של כתבה, צריך להודות.

הנה למשל אחד הסיפורים, סיפורה של פרחה נתנזון, סוכנת ביטוח:

“מעשה היה באשה שגרה בשכונה שלנו וגם מסרה לעיתים שיעורים בהם השתתפתי בשבתות. כאשר נסעתי לנופש אמהות שיכנו אותנו באותו חדר. מיד כשקבלנו את מפתחות החדר אמרתי לה ‘אני אשה מאד פשוטה אבל כשאני כבר בחופש אני מתמקדת בלהתפלל טוב. אל תשימי לב לזה ואל תתפעלי ממני. זה רק בחופש. היא אמרה. ‘יו. זה מתאים לי. גם אני כזאת’. שתינו שמחנו.

ובאמת, באותו נופש לא פטפטנו הרבה ובמקום זה התמקדנו, כל אחד לעצמה ולקונה, בתפילה ובתשובה. כחלק מהתוכניה בנופש נסענו לקבר רבי יהונתן בן עוזיאל בעמוקה, והרבינו שם בתפילות. לכל אחת מאתנו היה ילד בשידוכים בבית ושפכנו את הלב בשבילם במקום המסוגל. זמן קצר לאחר מכן הציעו לנו שידוך: הבן שלי לבת שלה”….

תודו, שזה מרתק.