הלכות חולה וגוסס בחברה החרדית • טור הומוריסטי

א. שבעה ימים קודם מותו מתקבצים בקרנות הבתים ומלחשים על הזמן שנותר לצעיר האומלל. זה אומר שבועות, זה אומר ימים, וזה אומר כי מדובר ב’עניין של שעות’ (אם כי זה יכול לקחת גם חודש) – וכל המקצר הרי זה משובח.

ב. נהגו ישראל לתת תיאורי צבע סביב פרידתו של האיש מבני ביתו בנוסח, “הוא כבר נפרד מהמשפחה”, וכן סביב תפילת הוידוי בנוסח – “הוא כבר קרא את הווידוי כמה פעמים”, ואין מקפידין לנקוב במספר המדויק.

ג. נתברכו ישראל במידת ה’ערבות’ ועל כן נהגו לשאול האחד את רעהו בכל שעה עגולה מה מצבו של הגוסס, האם כבר אומרים את התפילות של ‘יציאת נשמה’, והאם אשתו וילדיו נמצאים בסמוך.

ד. מנהג יפה הוא לברר האם מצבו של השכיב מרע ידוע לקרוביו והאם הוא עצמו מודע למצבו. והנכון לשאול, מתי אמרו לו הרופאים כי ימיו ספורים, מה היה הנוסח המדויק, וכיצד הגיב כששמע על כך. וכל המרבה לחקור ולדוש בעניין הרי זה משובח.

ה. אף המשיבים לא טומנין ידן בצלחת ועונין להן דברים הרבה, והמקובל הוא לציין כי החולה גילה גבורה אמיתית, לא חשש ממצבו, ואף השיב לרופאים בפסיקה כי אין הם קובעים מאומה אלא הכל בידי שמים.

ו. האשה, נהגו המדקדקין לומר, שבורה לחלוטין, אך מאידך גיסא מגלה קור רוח אמיתית. בדין ההורים יש הגורסים כי אין הם יודעים, ויש הסבורים כי כשהחמיר מצבו גילו את אזנם.

ז. מן הראוי לשאול מי גילה את אזנם של ההורים וכיצד קיבלו זאת, האם אמרו “אוי” ואיבדו הכרתן, או סתם פרצו בבכי המגיע עד דכדוכה של נפש?

ח. בידוע שמקפידין לשאול ברחל בתך הקטנה, היכן גילו את המחלה ומה הוא האבר המדויק. ועוד שואלין: האם היה זה ‘בשלב מתקדם’? ואם מדובר בנשים נהגו לומר סתם ‘מחלה של הנשים’, כדי שלא להטריד את התינוקות.

ט. מצווה מן המובחר לידע כיצד החלה ‘בדיוק’ המחלה. מה הרגיש החולה, לאן פנה בתחילה, וכיצד נודע לו כי אכן מדובר במחלה האיומה. ובידוע שברובא דרובא מן המקרים נוהגין המשיבים לומר כי הרופאים סברו כי לא מדובר באירוע חמור, אולם לאחר בדיקות רבות הבינו כי אכן מדובר במחלה.

י. בכל שלבי מחלתו של הגוסס מנהג ישראל קדושים לידע עד כמה התפשטה המחלה, ומנמיכין את הקול כשמזכירין כי ה’גרורות הגיעו לכבד’, וכן בשעה שאומרים כי ‘הרופאין שלחוהו לביתו כי אין כבר מה לעשות עמו בבית החולים’.

יא. אף על פי שאין ישראל מומחין הן, בני מומחין הן, ועל כן נהגו השומעים להניף יד בצער כשאומרין כי הגיעה המחלה לכבד. ואם הגיעה ללבלב עונין בזה הנוסח: ‘אם זה בלבלב אין מה לעשות’.

יב. לאחר שמיעת הבשורה כי פלוני חלה במחלה, ראוי לומר: גם לדוד שלי גילו את המחלה בדיוק שם. ואם אין לו דוד, יתלה בקרוב אחר. ואם אין לו קרוב שחלה יזכיר שם של אדם ידוע ובלבד שלא יוותר בפה ריקני.

יג. אף השומעים נוהגין לשאלו: נו, ומה ארע עם אותו חולה? והוא משיב כנגדם, ברוך ה’ יצא מזה, ואם חלילה אין הדבר כן, יטה ידיו כלפי מטה ויאמר בקול רווי צער: זכרונו לברכה נפטר, בתוך כמה חדשים.

יד. מן המפורסמות שבכל חולה וחולה נועצת משפחתו עם אנשים הנחשבים מומחים בסוגיא כבני פישר, חנניה צ’ולק או אלימלך פירר, הנחשב למומחה גדול. ומקובל כי בני המשפחה עונים ואומרים בנוסח: ‘פירר אמר לא לנתח בארץ’, או ‘פירר אמר שהניתוח הזה לא יעזור ולא כדאי להיכנס לזה’. וגם פירר אמר ש’כדאי להוציא אותו מבילינסון ולהעביר אותו לעין כרם’, ובידוע הוא שדבריו נשמעים ומקובלים על כלל השומעים מחמת הניסיון.

טו. נהגו ישראל לשאול את בני משפחותיהם הרחוקים של החולים האם ביקשו ברכה מגדולי הדור, ואלו משיבים כנגדם ואומרים כי הם עשו הכל הן בתחום הרפואי, והן בערוץ הרוחני. וכששואלים אותם מה אמר הגדול – נהגו להשיב: ‘מה חשבת שאמר? בירך שתהיה רפואה שלמה’! ויש שמוסיפין: תפסיק להטריד.

טז. כיוון שיצאה נשמתו של החולה, מעבירין מיד בקבוצות הוואטסאפ כי הגיעה הבשורה ואפשר להכריז כי החולה כבר אינננו איתנו. נוהגים להעביר במהירות את הידיעה, ובתוך שעה קלה מכריזין אתרי החדשות החרדים על פטירתו של האיש ומסבירים כי מדובר בטרגדיה קשה, שכן עד כה הכרנו רק טרגדיות שאינן קשות.

יז. עם פטירתו של הצעיר או הצעירה מקובל לשאול כמה ילדים יש לבר-מינן וביותר בני כמה הם. וכבר אמרו גדולי המבינים כי מן הראוי לומר בנוסח: כולם פחות מגיל מצווה והקטן בן שנתיים ימים. באותה שעה קם אחד מן החבורה ואומר בקול רווי בחכמה, כי קטן זה לא יזכה להכיר את אביו, וכי לא הצליח הנפטר להוליך לחופה אף אחד מילדיו. ונוהגין השומעים להרכין ראשיהם בהסכמה על דברי החכמה שאמר.

יח. נפטר האיש לבית עולמו, וכבר מכריזין על הלוויה בלשון הקודש בה נוהגין כולן לשוחח. בשעת הלוויה יצפו הבריות בקרוביו הישירים של הנפטר כדי להבין ולהבחין כיצד מגיבים הם. האם בכו, הלבינו, או חייכו כתגובה עצבית. ויעשה כזה הסדר: יתבונן ראשית בילדיו, ולאחר מכן ברעייתו ולבסוף בהוריו. והצפייה המהודרת ביותר היא בשעת הקדיש בה ילדיו הרכים של הנפטר אומרים התפילה בקול מרוסק.

יט. שבוע שלאחר הלוויה נהגו המדקדקין לצקצק בלשונן ולומר ‘מסכנה האלמנה’ ‘מסכנים הילדים’, ומקפידים לבדוק האם מנוי היה הנפטר לקרן ‘ערבים’ ואם לא, האם אוספים עבורו מעות.

כ. כיוון שחלפו להם שבעה ימים שוכחים הבריות מן הנפטר ועוסקים בחולה הבא, עד שנראה כי עבר ונשכח מן העולם.

• אליעזר היון, חרדים 10