מתי תבינו שזה לא סיפור חרדים-חילונים

1.

למה התקשורת מציגה את זה כעימות של חרדים מול חילונים? ומה בכלל הקשר לליצמן ולדרעי? הרי שניהם ישמרו שבת בכל מקרה. גם אם השכונה שלהם תיראה בשבת כמו רחוב אלנבי בתל אביב, כמו השדרה החמישית במנהטן, וקולות של רכבת תחתית וברים יעלו מהרחוב, הם ישמרו שבת כהלכתה.

הקרב על השבת הוא לא שלהם. הוא של ציבור גדול מאוד ומושתק מאוד – הציבור המסורתי. הוא זה שנרמס ונאלץ לעבור חינוך מחדש.

כשגרנו ברמת השרון, בית הקפה הכשר היחיד בעיר החל לחלל פתאום שבת. כמה מהמלצרים במקום ניגשו אליי ושאלו אם אוכל לדבר עם הבעלים, כי הם לא רצו לקחת משמרות בשבת. הם ממש לא היו חרדים או דתיים, אבל הם אהבו את השבת שלהם בבית. ניגשתי לבוס, אך הוא הצביע לעבר הקופה הרושמת ואמר: “מה לעשות? את חושבת שאני לא רוצה להיות בשבת עם המשפחה? יש פה ביזנס”.

מאז אני אוספת סיפורים כאלה: נהג המונית שמתלבט בין המנוחה לבין הכסף אבל הסדרן בתחנה לוחץ, המאפרת שלא רוצה לאפר בשבתות, הד’י ג’יי שמתחזק אבל עדיין מתקלט, הקופאית שסיפרה לי פעם בצער שהיא נשארת למשמרת בליל שבת.

הם הסיפור. הם והשבת שלהם.

במקום לשאול אם במדינה היהודית צריך לכפות שמירת שבת, צריך לשאול איך לאפשר בה שמירת שבת. “חוק המרכולים” הוא כמעט חסר משמעות וכל הצדדים יודעים זאת.

השאלה הגדולה היא האם התרבות הצרכנית תכריע אותנו ותשעבד אותנו 24/7, או שהבשורה היהודית המהפכנית שהבאנו לעולם – יום של מנוחה – תנצח.

אבל בשבועות האחרונים דיברו פה רק על בג”צ ועל חוקי עזר, על כפייה ועל ליברליות. על דבר אחד לא דיברו: על השבת עצמה. מהי בכלל, איך שרדה אלפי שנים וכמה היא חיונית דווקא בעידן השעבוד הטכנולוגי שלנו.

ואולי יש לבעלי ההון, למפרסמים ולחברות הגדולות אינטרס להציג כך את המאבק, כאילו כוחות האור נאבקים בכוחות החושך: הרי מי שמפסיק את המירוץ בשבת, לא מייצר להם עוד הכנסות. הוא לא מקליק, לא קונה באינטרנט, לא מגהץ את האשראי. הם יפסידו אם פתאום כולנו נגלה את סודה של השבת.

הם יפסידו, אבל אנחנו נרוויח.

2.

לא רק “חוק המרכולים” הוא חוק שלא ישפיע על המצב הקיים. גם “חוק ההמלצות” הוא חוק כמעט חסר השפעה. זה לא באמת משנה אם יפורסמו המלצות המשטרה, וביחס למי. ודאי שזה לא מצדיק כזה פיליבסטר וגיוס חירום. “חוק עונש מוות למחבלים” הוא כמעט חסר סיכוי להתממש, וספק אם יוזמיו מאמינים שהוצאה להורג של מחבל אכן תתרחש פה אי פעם.

בשבועות האחרונים הקואליציה נסחפה מגחמה אחת לאחרת. הכותרות הראשיות הן בעצם כל מיני עצים שהשותפות בממשלה טיפסו עליהם, לא ברור למה, ועכשיו גם לא ברור איך לרדת.

הנה רק כמה סוגיות חשובות הרבה יותר, ומדוברות הרבה פחות, עבור ממשלת הימין-ימין: המאבק באקטיביזם השיפוטי, הרגולציה הכבדה בתחום התקשורת וסאגת ערוץ 20, המסתננים והמצב בדרום תל אביב, המשבר בעיריית ירושלים ועוד.

3.

אני זוכרת את היום ההוא, כי הייתי בהיריון. מיהרתי מבדיקה רפואית אל אולפן הטלוויזיה כדי לדווח על נושא שהסעיר את המדינה באותו יום: טקס שבו העניק הרב שלום וולפא צל”ש לחיילים שאמרו שיסרבו פקודה.

השבוע ראיתי ידיעה קטנה: הרב וולפא זוכה.

משהו פה נשמע מוזר. איך יכול להיות שהסיפור הזה עדיין נמשך? הרי זה לא מקרה מסובך משום בחינה. הכול גלוי, מסוקר וידוע.

צללתי בחזרה לפרטי התיק: האירוע המדובר התרחש ב-11 בנובמבר 2009. במסעדה בירושלים נערך טקס הוקרה קטן לאותם חיילים שאיימו לסרב. כתב האישום הוגש כעבור חמש שנים, ב-2014. עכשיו, כארבע שנים אחר כך, הרב זוכה. השופטת ציינה כי אמנם מדובר במסר מכעיס ומקומם, אבל חופש הביטוי גובר.

כשטחנות הצדק טוחנות כל כך לאט, התוצאה כבר אינה צדק. אגב, התינוק שנולד אז כבר בן שבע וחצי, ויש לו שני אחים קטנים. לא ברור למה ההיריון של התיק הזה היה כזה ארוך. בהנהלת בתי המשפט הסבירו לי השבוע כי התנהלות הנאשם, דחיותיו החוזרות ונשנות והפניות שלו לפרקליטות הן שגרמו לעיכוב. ועדיין: למה בכלל לאפשר התמשכות כזו? גם הנושא הזה, הסחבת בבתי המשפט, ראוי להצטרף לרשימת הנושאים החשובים יותר לטיפול על ידי הממשלה.

4.

מה המשפט הראשון שפרעה אומר? השבוע מתחילים לקרוא את ספר “שמות”. בתחילתו, עולה למלוך במצרים מלך חדש, שכבר שכח את יוסף ואת בני הדור ההוא. הוא מסתכל סביב, רואה שהמשפחה ההיא שהגיעה למצרים מארץ ישראל גדלה, מצליחה ופורחת. הבנים של יעקב הם כבר לא משפחה, הם אומה. הוא הראשון שמזהה זאת, הוא הראשון שמגלה לנו, וזה המשפט הראשון שיוצא מפיו בסיפור יציאת מצרים: “ויאמר אל עמו: הנה עם”.

אתם לא אוסף של שבטים ומשפחות, אומר לנו פרעה, אתם עם בפני עצמו שחי בתוכנו. ובדיוק לכן הוא חושש ומתחיל לשעבד ולגזור גזירות. מאז ועד היום, גם כשאנחנו שכחנו, דווקא האויבים שלנו ידעו להזכיר לנו את זה.

• הטור מתפרסם ב’ידיעות אחרונות’