שובר השוויון היחיד זה איחוד לפיד-כחלון

כרגע זה נראה שובר השוויון היחיד. איחוד בין יאיר לפיד למשה כחלון והצטרפות של גבי אשכנזי.

לא מעט פוליטיקאים ואנשי תקשורת מסתובבים בחודשים האחרונים עם האמירה – זהו, זה נגמר. הם מפריחים אמירות ערטילאיות על ‘מסה קריטית’ שנוצרה, ‘סדקים בשלטון’ ו’ככה הרי זה לא יוכל להימשך’.

בינתיים, מרוב מסה וסדקים, אורן חזן ויהודה גליק לא העזו אפילו לקפוץ לכיכר ציון שלשום. ליברמן, שבחירות חדשות הן, מבחינתו, איום חמור יותר מהאיום האיראני, כבר הבהיר שהוא מוכן מקסימום להקדמת הבחירות ביום אחד. נפתלי בנט ואיילת שקד נהנים מכל רגע בתפקידים עוצמתיים. ההפגנה שארגן השבוע יועז הנדל הייתה אתגר לא קטן עבורם. הנדל הוא כל מה ששניהם חלמו להיות. לשניהם ברור שלהנדל יש שאיפות פוליטיות, שעלולות לפגוע בהם ובכל זאת, שניהם בחרו באופן חד וברור להתייצב לצד נתניהו (בנט אתמול: ראיתם כבר כתב אישום אחד שהוגש?).

על כחלון, בהקשר הזה, כבר מיותר לבזבז מילים. הוא ייפרד מתפקיד שר האוצר, רק אם לא תהיה לו ברירה. נתניהו, אם כן, לא בסכנת הדחה בקואליציה שלו. בליכוד אין שום תסריט שמישהו אפילו ינסה לאתגר אותו. די לשים לב לשתיקה המדהימה של גדעון סער, הנמסיס כביכול, שמחזיק אצבעות לנפילתו של נתניהו, אבל מצייץ על הדלקת נרות (כמעט כל נר זכה לציוץ), ריאל מדריד ו”אבי, תתבייש”, תגובה להתקפה של גבאי על השחיתות שפשתה בליכוד, לדבריו.

גבאי עצמו לא נראה כרגע כסכנה לנתניהו. כל יום בו הוא לא מחזיק במעמד המוביל בסקרים של מחנה המרכז – שמאל, הוא מאבד סיכוי להביא את קולות הימין הרך, שבשבילם הוא מתחפש כל כך ביסודיות. הבוחרים הימניים לא יעברו אליו, אם הפוטנציאל המקסימלי שלו הוא שר בכיר בממשלה שמישהו אחר מרכיב.

•

משה כחלון ויאיר לפיד נמצאים בקשר קבוע. מדברים הרבה, אפשרות המיזוג כל הזמן מרחפת. כשהתקיימו הפריימריז בעבודה כבר היו ניצני הסכמות, שכללו את הרמטכ”ל לשעבר אשכנזי ואת בוז’י הרצוג (שניסה לרקוח את התבשיל). בחירתו של גבאי טרפה את הקלפים. זה איחוד טבעי, לכאורה. לפיד וכחלון מציגים עמדות מדיניות קרובות, מפלגותיהם נטולות פריימריז, אין מוקדי כוח מפלגתיים שיתנגדו לאיחוד, שניהם להוטים להפיל את נתניהו ולא פחות מזה, לגמד את גבאי.

שניהם מחוברים לליברמן ועושים מאמץ גדול ולא פעם דוחה, כדי לא להגיד מילה רעה על שר הביטחון, שותף חיוני, מבחינתם, לממשלה בראשותם.

אשכנזי, מצדו, ויתר על שאיפתו להיות מספר 1 ברשימה כזאת, מה שהופך אותו, מבחינתם, למועמד טבעי לשר ביטחון (רק מועמד, כי גם בתסריט האופטימי, מבחינתם, הקמת קואליציה עשויה להיות מותנית בוויתור על תיק הביטחון).

הסקר האחרון (וואלה לפני כחודש) שבחן את האפשרות הזאת חזה 33 מנדטים לרשימה כזאת לעומת 26 לליכוד בראשות נתניהו. סקרים נוטים לאופטימיות יתר בנוגע לחיבורים כאלה. הם ממקדים את הציבור באופציה מסוימת, מה עוד שלא נאמר מי יעמוד בראש הרשימה, אבל עדיין ברור שאין שום אלטרנטיבה פוליטית מעשית כרגע, שמסכנת יותר את שלטון נתניהו.

המכשול העיקרי הוא כחלון. כחלון פשוט לא אוהב את לפיד. גם לפיד יודע את זה.

למה? לא עד הסוף ברור. אולי ההבדל בביוגרפיות בין השניים. עבור כחלון, כנראה, לפיד תמיד יישאר הצפון תל אביבי, שקיבל הכול על מגש של כסף. העובדה היא שקשה להיזכר בהזדמנות בה לפיד תקף את כחלון בעוד מכחלון זה כל פעם מחדש יוצא. לאחרונה, כשדיבר על אלו שמצייצים ממסעדות יוקרה, בעוד הוא נלחם (באולפן “המטה המרכזי”!) בחוק ההמלצות.

אין תסריט בו לפיד מוותר על הבכורה לטובת כחלון. האם יש מצב בו כחלון מסכים להיות מספר 2 של לפיד? אנשי כחלון אומרים – בשום פנים ואופן. מקסימום רוטציה. רק לי זה נשמע כמו הצעת פתיחה לא רעה?

• מתוך הבלוג של רביב דרוקר. המאמר פורסם ב’הארץ’