1.
מחשבה לסיכום הפיליבסטר: זו קדנציה מאוד סוערת, והדיון בין ימין לשמאל כאילו בשיאו, אבל הרבה ממה שהולך פה הוא סתם קצף על פני המים.
הכנסת הפכה לכמה ימים רצופים לבית “האח הגדול”, הצעת חוק פיקטיבית של ליצמן הייתה לכותרת ראשית וזכתה להתייחסות של כל הקשת הפוליטית, וכל חוק לא חשוב כמו “חוק ההמלצות” הופך ל”להיות או לחדול” ומבזבז המון אנרגיה. ובין לבין, אנשים מבוגרים דנים בשיא הרצינות בהבדל בין קוצץ סיגרים לבין גיליוטינה.
כדאי להתאמץ ולהבדיל בין כל הרעש, כל הקטטות המילוליות והפוסטים נגד התקשורת-השמאל-הימין, לבין המהות. מה הממשלה הזו מבצעת, ולא על מה היא מדברת?
אז ראשית, גם באופוזיציה משבחים את ההישגים המדיניים של נתניהו בזירה הבינלאומית. הלוואי שנתניהו של חו”ל היה נתניהו של הארץ, שהאיש המרשים ההוא מהדוכן באו”ם היה גם זה מהדוכן בכפר המכבייה. ושנית, יש בממשלה הנוכחית לפחות שני שרים, כלומר שתי שרות, שנראה לי שמצטיינות במעשים ולא רק בציוצים.
גם מירי רגב וגם איילת שקד מחוללות ביסודיות מהפכות שקטות.
הראשונה – בתחום הקצאת תקציבי התרבות לפריפריה ולציבורים שלא זכו בשמנת עד היום (למרות שמדי פעם גם שרת התרבות מבצעת איזו מתקפה עונתית עסיסית נגד חנין זועבי). השנייה – במהלכים חשובים שקשורים גם ליעילות של מערכת המשפט וגם לגיוון בהרכב השופטים, תחומים בהם שרי משפטים אחרים, עתירי אמביציות, כשלו.
ראוי לציין זאת לטובה, במיוחד בסיומו של שבוע שבו שר הביטחון סתם דיבר על “עונש מוות למחבלים”, בלי שום יכולת ליישם, ושבו חבר כנסת נאם שבע שעות רצופות במליאה כדי למרוח זמן.
2.
“הסתה היא ניסיון לשכנע אדם או קבוצת בני אדם לבצע מעשה שלילי, בדרך כלל פשע”, כך נכתב בוויקיפדיה. ואילו חוק העונשין קובע כי מסית הוא “המפרסם קריאה לעשיית מעשה אלימות או טרור, או דברי שבח, אהדה או עידוד למעשה אלימות או טרור”.
מה בין ההגדרות האלה, שדורשות שידול של ממש לאלימות, לבין כל מה שמכנים אצלנו “הסתה”? למה כל דבר שלילי הוא כבר פלילי? איך כל קשקוש מקרטון, או על דף A4, או סתם בווטסאפ, יכול לשנות פה את סדר היום ולגרום לכולם לגנות? למה משהו ששלושה ורבע אנשים נחשפו אליו, מצוטט שוב ושוב כדי שכל המדינה תדע? ואם כבר, מדוע כמה מילים לא יפות ברדיו על הנשיא מובילות להשעיה?
גיליוטינה, שפם של היטלר, חבל תלייה, ארון קבורה, מדי אס.אס, כאפייה, גלאביה – תרשו לי להגיב על כל ה”סערות” האלה שמלהיטות את הרשת בביטוי נפוץ במחוזות האלה: פחחחח.
3.
שמעתם על הפרס שקיבל יוסף מנדלביץ’? אני מניחה שלא.
חברים שלו פנו אליי השבוע ושאלו איך התקשורת הישראלית לא דיווחה על האירוע ההיסטורי. מתברר שלפני כמה ימים הוענק בתוך בניין הקרמלין “פרס הגבורה” למנדלביץ’, אסיר ציון לשעבר, בנוכחות כ-6,000 צופים. ועל מה הוקירו אותו רשמית בתוך המעון של נשיא רוסיה, סמוך לכיכר האדומה? על ההתנגדות שלו למשטר הסובייטי ועל מאבקו לשמור על היהדות בתוך מחנות העבודה ובתי הסוהר.
במהלך הערב חילק “איגוד הקהילות היהודיות” ברוסיה פרסים בתחום הקולנוע, הספרות, המוזיקה ועוד, אבל בתחום הגבורה – הגיבור הגיע מישראל. מנדלביץ’ בא מהארץ במיוחד, עם משפחתו ועם ידידים שסייעו לו במאבקו הארוך בימי מסך הברזל.
בנו, משה, סיפר לי השבוע: “כילד אמרו לי תמיד שאבא אף פעם לא יוכל לחזור לרוסיה, ופתאום הוא חוזר לרוסיה, כמנצח. זה לא ניצחון בקרב או במלחמה, אלא ניצחון רוחני, של הערכים שלנו”.
מנדלביץ’ היה פעיל במחתרת היהודית-ציונית ברוסיה ובשנת 1970 היה שותף ב”מבצע חתונה”, פרויקט נועז במסגרתו ניסו הוא וחבריו לחטוף מטוס רוסי כחלק מהמאבק למען עלייה חופשית. הם הואשמו בבגידה, אישום שדינו מוות, ולבסוף הוא נכלא ל-11 שנות מאסר “בלבד”, מתוכן שבת רעב 58 ימים.
בשנת 1981 שוחרר יחד עם אסירי ציון נוספים ועלה לארץ. מדברים אצלנו הרבה על “ועדת ביטון” ועל הצורך לדבר יותר על מורשת יהודי המזרח. זה נכון, אבל גם סיפורה של יהדות רוסיה די נדחק מהנרטיב הלאומי.
אז הנה חלק מה שאמר מנדלביץ’ בנאומו בטקס בקרמלין: “מי אני שאקבל פרס על גבורה יהודית? היו בינינו גיבורים שמסרו נפשם במרתפי הק.ג.ב. אני כאן בשמם, כאחרון האחרונים. גבורה עבורי אינה רק המאבק שלנו על פתיחת השערים לבני עמנו. גבורה כזו יכולה להיות גבורה רגעית וחולפת. גבורה אמיתית היא להמשיך להישאר יהודי בכל מצב, גם בכלא וגם אחרי השחרור, להתאמץ לשמור על זהותך.
“אחרי שעליתי ארצה הרבי מלובביץ’ ציווה עליי להמשיך להיות גיבור, להיות דוגמה ליהודים גם ברוסיה וגם בעולם החופשי, לדאוג לעלייה ולחינוך.
“זה מרגש עבורי במיוחד להיות כאן סביב חנוכה. גזר הדין האכזרי על המבצע שלנו ניתן בחנוכה. אני זוכר איך אחרי כמה שנים במאסר הדלקתי חנוכייה מאולתרת מפרוסת לחם וחוטי פשתן. כך שכאשר אנחנו מברכים בחנוכה על הניסים שנעשו ‘בימים ההם, בזמן הזה’, אנחנו מתכוונים בזמן הזה, בימינו”.
השבוע פניתי אל מנדלביץ’, אחרי שחזר ארצה, וכך הוא אמר: “חורה לי שלא קיבלתי את הפרס כאן, בארץ ישראל, אלא במדינה זרה. לא מפרגנים כאן לאסירי ציון. חוץ מסיכת ‘אסיר ציון’ אין שום יחס, בעוד שדווקא ברוסיה, בחנוכה, ציינו את ניצחון האור על החושך, ממש באולם ששימש לכינוסים של המפלגה הקומוניסטית. טוב, אולי הייתי צריך לדעת מראש שזה לא יזוהה אצלנו בתור ‘ניוז’. הרי איך זה יתרום להפלת נתניהו?”.
• הטור מתפרסם ב’ידיעות אחרונות’